בידספיריט | ”מי המה השבעים זקנים -

”מי המה השבעים זקנים - בהם שלא ידעו מעולם ולא ידעו עד עולם צורתא דשמעתא…” מכתב פולמוסי חריף ביותר שלא נראה דוגמתו, בכת”י האדר”ת תר”נ [1889] * מכתב ארוך, בן ארבעה עמודים (לא חתום) בכתב ידו של הגאון האדיר רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, מגדולי רבני ליטא, מתקופת רבנותו במיר. נשלח אל ”הגאון הזוכר” משאוול - רבי יוסף זכריה שטרן בעל 'זכר יהוסף'. במכתב כותב האדר”ת באופן תקיף ביותר על מצב הדור הירוד, ומתבטא בלשון חריפה במיוחד כנגד אלו שאינם ראויים הנוטלים על עצמם כתר הרבנות. הסיבה לכתיבתו בענין, היא שבעיר סמוכה נפטר רב העיר (מקרובי ה'זכר יהוסף'), ולמרות בקשת גדולי הדור לסייע לאלמנה (באמצעות המשך קבלת המשכורת של הרב הנפטר) - הגיע רב חדש שאינו ראוי, וכנראה מנע בכך את יכולת הקהילה להחזיק את האלמנה. וזה לשונו של האדר”ת (בפתיחת ראשי תיבות): ”...וכבר נדפס תקנות שבעים זקנים גאונים שבדור, על דבר ההוספה לנדבות היושבים באה”ק. ובעוה”ר אוי לעינינו שכך רואות, מי המה השבעים זקנים, בהם שלא ידעו מעולם ולא ידעו עד עולם צורתא דשמעתא… ואם הי' יד בית דין תקיפה - בלי ספק נאסרו מלבא גם בקהל מאה רבנים להתיר חרם דרבינו גרשום. ועתה כאשר השוו קל שבקלים לאביר שבאבירים בחייהם, עתה כל אחד קופץ בראש ואומר אני אמלוך , וגם הוא בנביאים, גם הוא גאון כמו אותו שיודע באמת כל התורה ע”י ידיעתו ושקידתו וידיעתו הרבה העצמית. ובדור תהפוכות כזה אשר יציצו גאונים חדשים בכל הכפרים, מה כח ב”ד יפה יפה, איש כל הישר בעיניו עושה, והכל הפקר, עד יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו. בעינינו אנו רואים שוד ישרים ואנקת אומללים וצדיקים, אבל מה נעשה ואמסר עלמא בידא דטפשאי, או ביד [...] הערומים בדעת ועושים עצמם כבהמה, לכשירצו. והשקר גובר בכל יום ותהי האמת נעדרת לגמרי… וכל דאלים הוא גבר בגוברין, והאמת נדרסת בחוצות לכל עובר, והכל שריר וקיים”. בראש המכתב מתנה את צערו ושברון ליבו על מצבו האישי הקשה, מבחינה בריאותית וממונית, ומזכיר את הצרות שעברו עליו כגון השריפה הגדולה בשנת תרמ”א בה נשרפו רבים מחידושיו. מכתב נרגש וכאוב, נוגע ללב ממש, הרבה יותר מכפי שאפשר לתאר כאן. למיטב ידיעתנו - המכתב לא פורסם מעולם. האדר”ת - הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים (תר”ג-תרס”ד), עילוי אדיר, וכבר מנערותו ממש ועד לפטירתו היה כמעיין המתגבר בכתיבתו. בגיל 29 נתמנה לרבה של פוניבז' ובה כיהן עד לשנת תרנ”ג אז עבר למיר, ובשנת תרס”א קיבל על עצמו את עול הרבנות בירושלים בצוותא חדא עם רבי שמואל סלאנט שהיה גדול ממנו ב-27 שנים! נפטר בשנת תרס”ה (4 שנים לאחר עלייתו לא”י), ומאז הולכים ונדפסים עוד ועוד חידושים מתורתו העצומה. הגאון רבי יוסף זכריה שטרן, אב”ד שאוול (תקצ”א-תרס”ד), היה מגאוני הדורות האחרונים. בקיאותו בכל חלקי התורה הייתה מבהילה, ולכוח זיכרונו לא היה אח ורע. בשנת תר”כ, טרם מלאו לו שלושים, הדפיס את ספרו הנודע 'זכר יהוסף', ובהסכמתו כותב הגאון רבי יעקב גזונדהייט (בעל 'תפארת יעקב'): ”עמדתי מרעיד ומשתומם על חריפותו ובקיאותו בים התלמוד בבלי וירושלמי עם כל הפוסקים ותשובות ומפרשים קמאי ובתראי”. בשנת תרכ”א עלה על כיסא הרבנות בשאוול, בה ישב מ”ג שנים עד פטירתו. [מיר], תר”ן [1889]. שני דפים, שהם ארבעה עמודים בכתיבת ידו האופיינית של האדר”ת. לא חתום. גודל כל עמוד: 13.3X21.2 ס”מ. מצב טוב-בינוני, קמטים וכתמי זמן.