בידספיריט | ”למען יתענג נפש ידידו” –

”למען יתענג נפש ידידו” – מכתב מרומם, כולו אהבה וגעגועים, בכתי”ק רבי רפאל שפירא ראש ישיבת וולוז'ין - מכתב שלומים נדיר ומרומם, מלא לשונות מופלאים של אהבה, חיבה וגעגועים, כולו בעצם כתב־יד־קדשו ובחתימתו של הגאון האדיר רבי רפאל שפירא, ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי ראשי הישיבות בליטא. שנות התר”ס [1900] בקירוב. המכתב ממוען אל: ”יקירי הרב הג' החריף ובקי יראת ה' אוצרו... מ' אליעזר יצחק ריש מתיבתא בק' קרעמענצוג” – הלא הוא הגאון הנודע רבי אליעזר יצחק ברמן, שנודע בליטא בכינוי ”הגדול מקרעמענצוג” , ולאחר עלותו לארץ ישראל נודע בשם ”המינסקער מגיד”. לפנינו מכתב יוצא דופן בין שניים מגאוני ליטא. אין בו חידושי תורה, אין בו משא ומתן הלכתי ואף לא ענייני ציבור ועסקנות, כמצוי בדרך כלל בהתכתבויותיהם של גדולי התורה – ובפרט במכתביהם של שני ראשי ישיבות וגאונים מופלגים שכאלה. תחת זאת, המכתב כולו מוקדש לדבר אחד בלבד: אהבת רעים טהורה בין שני גדולי הדור. רבי רפאל שפירא מתאונן כי ימים רבים חלפו מאז קיבל מכתב מידידו, מבקש ממנו להודיעו על שלומו ועל כל הנעשה עמו, ולאחר מכן הוא מרעיף עליו ברכות. מחמת כתב היד הקשה לקריאה וחריכת הנייר שנגרמה מריבוי הדיו – תופעה האופיינית למכתביו של רבי רפאל שפירא [ראה הרחבה]  – נעתיק לתועלת הקוראים את עיקר נוסח המכתב: ”הנני דו”ש יקירי הרב הג' החריף ובקי יראת ה' אוצרו... מ' אליעזר יצחק ריש מתיבתא בק' קרעמענצוג, המקום יהיה בעזרו סלה. ארכו הימים אשר לא קיבלתי שום מכתב ממע”כ שי' משלומו ומכל אשר אתו לטובה, ע”כ אבקש להודיע מכל זה למען יתענג נפש ידידו להודע מכל אשר אתו, וה' ירומם קרן מע”כ שי' וימלא כל משאלות לבבו לטובה ולברכה, כאשר מברכו נפש ידידו... מאתו אך טוב, רפאל שפירא”. לפנינו מכתב אישי ונדיר ביותר, המגלה פן שאינו מצוי במכתביהם של גאוני ליטא! ”לא תניף עליהם ברזל” – עניין מיוחד נוסף במכתב הוא עצם צורת כתיבתו. המכתב נכתב בדיו עבה ובולט, בהתאם להנהגתו הידועה של רבי רפאל שפירא שלא להשתמש בעט מתכת אלא לכתוב בנוצת עוף דווקא, מתוך הקפדה על הכתוב: ”לא תניף עליהם ברזל” . מנהגו זה מסביר את ריבוי הדיו ואת החריכה האופיינית למכתביו. ראה: ספר וולוז'ין, תש”ל, עמ' 192. הגאון רבי רפאל שפירא [תקצ”ז–תרפ”א; 1837–1921], רבה של וולוז'ין וראש ישיבת וולוז'ין, מגדולי ראשי הישיבות והלמדנים בליטא בדור שלאחר הנצי”ב. בנו של הגאון רבי אריה לייב שפירא, רבה של קובנה – ”ר' ליבלי קובנר”; חתנו של מרן הנצי”ב; וחותנו של מרן הגר”ח הלוי סולובייצ'יק מבריסק. בשנת תר”ל נתמנה למשנה לראש ישיבת וולוז'ין לצד חותנו הנצי”ב. לאחר מכן כיהן כרבה של בוברויסק, ועם פתיחתה המחודשת של ישיבת וולוז'ין בשנת תרנ”ט נקרא לשוב ולעמוד בראשה. בכך היה מראשי הישיבה האחרונים של ”אם הישיבות”, והנהיגה בשנותיה האחרונות עד לסגירתה בימי מלחמת העולם הראשונה. נודע כאחד מגדולי הלמדנים בדורו וכבעל דרך לימוד מקורית שכונתה ”לשיטתיה”, המבקשת לחשוף את היסוד והשיטה המאחדים את דברי חז”ל, הראשונים והפוסקים. מחידושיו נדפס הספר תורת רפאל. חלק גדול מכתביו אבד בתקופת השואה. דמותו נותרה חקוקה בעולם התורה כסמל לגדלות בתורה, ענווה ואצילות המידות – והמכתב האישי והמרגש שלפנינו מעניק הצצה נדירה דווקא לאותה אצילות נפש שפיעמה בו. [2] עמודים. כ־20×13 ס”מ כל עמוד. מצב בינוני. חריכת דיו עם פגיעה במספר תיבות. מודבק על גבי נייר לשימור.