בידספיריט | ”אבל ישיבת חברון איננו אבל

”אבל ישיבת חברון איננו אבל של יחיד — אלא אבלו של עם ישראל כולו” — תיק מסמכים היסטורי נדיר מימי טבח חברון והצלת ישיבת סלבודקה. תרפ”ט–תר”ץ - ”אבל ישיבת חברון איננו אבל של יחיד — אלא אבלו של עם ישראל כולו” — תיק מסמכים היסטורי נדיר מימי טבח חברון והצלת ישיבת סלבודקה. תרפ”ט–תר”ץ מקבץ יוצא דופן של ארבעה מסמכים היסטוריים רבי־חשיבות, שנשלחו אל הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת סלבודקה־חברון, בשבועות ובחודשים שלאחר מאורעות תרפ”ט. המסמכים מתעדים בזמן אמת את תגובת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל לאחד האסונות הקשים ביותר בתולדות עולם התורה בארץ ישראל — טבח חברון, חורבן הישיבה המפוארת, והמאבק על עתידה של ישיבת חברון לאחר האסון. לפנינו אוסף נדיר שאינו עוסק בתיאור המאורעות בדיעבד, אלא משקף את רגעי ההכרעה עצמם — בשעה שעתידה של הישיבה הגדולה בארץ ישראל טרם הוכרע, ושאלת קיומה עמדה על כף המאזניים. ביום כ”ד באב תרפ”ט התחולל הטבח הנורא בחברון. עשרות מבני הקהילה היהודית נרצחו באכזריות, ובהם עשרים וארבעה מתלמידי ישיבת חברון. הישיבה, שהייתה המשכה הישיר של ישיבת סלבודקה המפורסמת, חרבה למעשה בן־לילה. ניצולי הישיבה פונו מן העיר, והנהגת היישוב כולו נדרשה להכריע כיצד להציל את אחד ממבצרי התורה החשובים בעולם. המסמך הראשון, מיום ז' באלול תרפ”ט — שבועות ספורים בלבד לאחר הטבח — נשלח מאת יושב ראש ההנהלה הציונית בארץ ישראל אל ראש הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין. זהו אחד ממכתבי התנחומים הרשמיים המוקדמים ביותר שנשלחו בעקבות האסון. בין היתר נכתב: ”יודעים אנו כולנו את גודל האבדה של צעירי הדור המקדישים את עצמם לתורה ולתעודה. מעבר לזה — אבל ישיבת חברון איננו אבל של יחיד או של יחידים, אלא אבלו של עם ישראל כולו.” מילים נדירות בעוצמתן, המלמדות כיצד נתפס חורבן הישיבה בעיני הנהגת היישוב — לא כאסון מקומי בלבד, אלא כפצע לאומי. המסמך השני נושא את הבלנק הרשמי של המועצה המקומית ראשון לציון, בעברית, באנגלית ובערבית. הוא נכתב בט”ו בתשרי תר”ץ, פחות מחודשיים לאחר המאורעות. ראשי המושבה פונים אל ראש הישיבה ומבקשים להעביר את ישיבת חברון לראשון לציון. במכתבם הם מציעים קרקע, מבנים ותנאים נוחים לקליטת הישיבה, וכותבים: ”שמענו שישיבת סלבודקה עומדת להעתיק את מקומה לאחת הנקודות סביב תל אביב... נשמח מאוד אם תמצאו לאפשר לפתוח משא ומתן איתנו על תנאי העברת הישיבה למושבתנו.” מסמך מרתק החושף פרק כמעט בלתי מוכר: המאבק שהתנהל בין יישובים ומושבות שונות על הזכות לארח את הישיבה לאחר חורבנה. המסמך השלישי, מיום ה' בתשרי תר”ץ, נשלח על גבי נייר המכתבים הרשמי של כנסת ישראל בארץ ישראל — הוועד הלאומי. הוא משקף את אחת השאלות הגורליות ביותר שעלו מיד לאחר הפרעות: האם ישיבת חברון תשוב לעיר שבה נרצחו תלמידיה, או שתיקבע את משכנה במקום אחר. ראשי הוועד הלאומי כותבים: ”הנהלת הוועד הלאומי מבקשת את כבודו להודיענו את חוות דעתו בעניין העברת הישיבה חזרה לחברון.” לפנינו אפוא עדות נדירה לרגע ההיסטורי שבו עדיין עמדה שאלת חזרתה של הישיבה לחברון על סדר היום הציבורי. המסמך הרביעי נכתב כחצי שנה לאחר המאורעות, בט' באדר תר”ץ, כאשר ההכרעה כבר התקבלה והישיבה התבססה בירושלים. הוועד הלאומי מודיע להנהלת הישיבה כי התקבלה תרומה מאת הקהילה היהודית בווילנה לטובת נפגעי המאורעות, ומתוכה הוקצב סכום של 27 לירות ארץ־ישראליות עבור ישיבת חברון. זהו מסמך בעל משמעות סמלית: מעבר ממכתבי האבל, הדאגה והדיונים על העתיד — אל שלב השיקום והבנייה מחדש. לפנינו אוסף מסמכים בעל חשיבות היסטורית יוצאת דופן. ארבע תחנות בזמן, המתעדות את הדרך שעשתה ישיבת חברון מן החורבן אל התקומה: ממכתבי התנחומים הראשונים לאחר הטבח, דרך הדיונים הקדחתניים על מקום מושבה החדש של הישיבה, ועד לצעדי השיקום הראשונים בירושלים. מעטים הם המסמכים המתעדים באופן כה ישיר, כה קרוב לזמן האירועים וכה מקיף, את גורלה של ישיבת חברון בשעותיה הקשות ביותר. לפנינו תיק תיעודי נדיר מאחד הרגעים המכוננים בתולדות עולם הישיבות בארץ ישראל — הרגע שבו הוכרע כי ישיבת חברון לא תחדל מלהתקיים, אלא תקום מחדש בירושלים ותהפוך לימים לאחת הישיבות החשובות והמשפיעות בעולם התורה כולו. [4] דפים, גדלים שונים. בלאנקים רשמיים. חותמות וחתימות מקוריות מצב כללי: טוב-טוב מאוד.