בידספיריט | תוכן נדיר: מכתב נורא־הוד מבעל

תוכן נדיר: מכתב נורא־הוד מבעל ה”שדי חמד” — ל”ג בעומר תרנ”ג (1893) - מכתב עמוס בתכנים נדירים ומלא ברכות קודש, מאת הגאון הקדוש רבי חיים חזקיהו מדיני זצ”ל — בעל ה”שדי חמד”, מגדולי ישראל הנודעים ביותר שבכל הדורות. המכתב נכתב ביום ל”ג בעומר תרנ”ג (1893), המתואר בלשונו הקדושה: ”ל”ג בעומר — שמחה היא לצדיקים — לפ”ק”. האיגרת נשלחה אל חוקר החסידות הנודע שמואל אבא הורודצקי. מתוכנה עולה כי בין השניים התעוררה אי־הבנה מסוימת, שבעקבותיה שלח הורודצקי מכתב הבהרה אל ה”שדי חמד”, ובחכמתו אף צירף תרומה להדפסת ספריו. במכתב שלפנינו מקבל ה”שדי חמד” את דברי ההבהרה, ולפי דברי חז”ל כי “החושד בכשרים צריך לפייסם”, הוא יוצא מגדרו ומברכו בברכות רבות ונעלות. וזו לשון קדשו: ”וציויתי את ברכתי למען יאריך ימים ושנים דשנים ורעננים... בכל אשר יפנה יצל”ח וכתמר יפרח, ושבעתים אורו יזרח... ומעתיר בעדו עתרת החיים והשלום, הצעיר חיים חזקיאו מדיני המכונה חח”מ הי”ו”. לצד חשיבותו ההיסטורית של המכתב, יש בו גם נדירות מיוחדת מבחינת סגנונו — שכן רוב מכתביו של ה”שדי חמד” עוסקים בסוגיות הלכתיות ובענייני הדפסת ספריו, ואילו כאן נחשף מכתב בעל אופי אישי וברכתי יוצא דופן. לפנינו קמיע עמוס בברכות קודש נדירות בחתימת יד קדשו של אחד מגדולי ישראל הנודעים ביותר שבכל הדורות.  בהקשר זה ראוי לשים לב גם לתאריך הסגולי בו נחתמה האיגרת: ”ל”ג בעומר, שמחה היא לצדיקים, לפ”ק”. [1] דף נייר, 18×13 ס”מ. כתב סופר, בחתימת-יד-קדשו של השדי חמד. מצב טוב. כתמי זמן בשוליים. קרע זעיר וסימן של סיכת תיוק בשול העליון. הגאון הקדוש רבי חיים חזקיהו מדיני זצ”ל [תקצ”ג–תרס”ה], מגדולי האחרונים. מכונה לרוב “השדי חמד” על שם סדרת ספריו הנודעת שפרסמה אותו בכל העולם. כיהן כאב”ד קרסו-בזאר (בילוהירסק) שבחצי האי קרים, ולאחר מכן כאב”ד חברון. הוסמך להוראה בגיל 13 שנה. בגיל צעיר נשא אשה, ובחופתו השתתפו כל גדולי הדור. במשך שלושים ושלש שנים שבהן כיהן כרב ראשי, חולל מהפכה גדולה בסדרי חייהם של היהודים בקרים, תיקן תקנות חשובות וגזר גזירות לטובת המצב הרוחני הירוד שבו היו מצויים בני הקהילות. שמו הלך למרחוק, ורבים פנו אליו בשאלות גם מארצות רחוקות. וכך הוא עצמו מעיד: ”רבו טרדותי למעלה ראש לא במילי דמתא בלבד כי רובם באו מעלמא מכל קצווי ארץ ואיים רחוקים זה בכה וזה בכה בעניינים במינים ממינים שונים”. לא רק בעיני היהודים היה נכבד ומקודש, אלא גם בעיני הנוצרים והמוסלמים. וכשפרצה מגפה בקרב התתרים בקרים או בצאנם, היו באים אל הרב מדיני שיתפלל בעדם. וכאשר יצאה בשנת תרמ”ו (1886) גזרת גירוש הנתינים הזרים, עמדו לצדו “שרים גדולים ונכבדים” והוא נשאר על מקומו. בשנת תרנ”ט החליט להתפטר ממשרתו ולעלות לארץ הקודש למען יזכה להיקבר בה. אחד מבני עירו מתאר כי בעת עזיבתו את העיר “אנשים למאות ולאלפים באו אל החוף ועמדו על רגליהם עד אשר נעלמה הספינה על מימי הים השחור”.