בידספיריט | ”תְּמוּנַת חַיַּי” - מכתב נדיר

”תְּמוּנַת חַיַּי” - מכתב נדיר וחשוב מאת הגאון רבי נחמן וסרמן, אב״ד סטאוויסקי - מכתב נדיר ובעל תוכן היסטורי ואישי מרתק, כולו בכתב יד קדשו ובחתימתו של הגאון רבי נחמן וסרמן, אב״ד הערים פנישאק וסטאוויסקי, מיום כ״ה אלול תרצ״א (1931). מכתבים מאתו הינם נדירים ביותר, ואף חידושי תורתו הרבים אבדו בשואה. המכתב ממוען לידידו לספסל הלימודים מישיבת נובהרדוק, הגאון רבי אליהו בוטשקו, עמו לא נפגש עשרות שנים. בפתח דבריו הוא מתרפק על ימי הלימוד המשותפים ומעלה זיכרונות מאותה תקופה, תוך אזכור חברים נוספים שלמדו עמם: ”שמואל איזקאוויטש מסלונים וברנר מקארעסין”. הוא מתאר את חיי משפחתו: לידת ילדיו לאורך השנים, בנו הבכור הלומד בישיבת קמניץ ” אצל רבי ברוך דב שליט״א” , ושתי בנותיו הבתולות המחונכות בבית אצל מורים פרטיים, תוך שהוא מדגיש את חששו מלשלוח אותן למסגרות גימנסיה או בתי ספר חילוניים, אשר לדבריו “דכולם בחזקת סכנה כמעט”. זהו מסמך אותנטי ונדיר מסוגו, המעניק הצצה בלתי אמצעית לחייו של רב ליטאי בין שתי מלחמות העולם. בו הוא פורש בפני חברו את תמונת חייו האישית והרוחנית, והופך את האיגרת לעדות היסטורית רבת־ערך על עולם הישיבות והחיים היהודיים באירופה ערב חורבנם. המכתב נכתב בגילוי לב נדיר, בפרט בין מכתביהם של גדולי ישראל, אשר לרוב ממעטים לעסוק בחייהם האישיים ובענייניהם הפרטיים ביותר. בדיעבד, ניתן לראות בו תיעוד כמעט נבואי של מסלול חיים שעתיד היה להיקטע כעבור שנים ספורות באבחה אכזרית, שאין לה תקדים בתולדות האנושות. בעוד שסיום חייו של הגר״נ וסרמן תועד והוכר בהרחבה, הרי שמהלך חייו עד כה נפרש כאן לראשונה במלואו, באיגרת אישית ובלתי שגרתית ששלח לידידו מן הישיבה. [1] דף נייר, כתוב משני צדיו, על נייר רשמי (בלנק) בכתב יד קדשו, בחתימתו ובחותמתו. מצב טוב. כתמי זמן. קרע משוקם לאורך קו הקיפול המרכזי, ללא פגיעה בטקסט. ביוגרפיה (מתוך אתר 'תורתך לא שכחתי'): הגאון רבי נחמן שמואל וסרמן הי״ד, מגדולי רבני ליטא בדור שלפני החורבן. מילדותו ניכרו בו סימני עילוי. בבחרותו למד בישיבת רבי ברוך דב לייבוביץ בליסק, ובהמשך בישיבת וולוז׳ין, שם הסתופף בצילו של הגאון רבי רפאל שפירא והגאון רבי איסר זלמן מלצר. שלושת רבותיו העניקו לו סמיכה לרבנות, והכירו בו כאחד מבני העלייה המובהקים של דורו. בשנת תר״ע נישא למרת שרה בת רבי ישעיה קושלביץ מקרליץ (המוזכרת בגוף המכתב ובחתימה). לאחר נישואיו המשיך לשקוד על התורה בהתמדה מופלאה במסגרת ישיבות נובהרדוק, מתוך פרישות. בתקופה זו הקים גם מסגרות תורה לבחורים עובדים. בימי המשבר הכלכלי של תרפ״ט (המוזכר במכתב) עמד בניסיון קשה: אף כאשר ניאותו ספקיו למחול על חובותיו, התעקש לשלם את כל חובותיו עד האחרון שבהם. כתוצאה מכך קרסה פרנסתו, והוא קיבל עליו באהבה את עול הרבנות. תחילה כיהן כרב בליפנישאק, לאחר מכן בלנין, ומשנת תרצ״ג כרבה של סטאוויסק (סטביסק). נודע כדרשן בחסד עליון, והספדו על ה״חפץ חיים״ הותיר רושם עז. פסיקותיו התקבלו ביראת כבוד, אף בקרב גויים שביקשו להתדיין בפניו. ביתו היה פתוח לרווחה כביתו של אברהם אבינו, והוא דאג בעצמו למזון, עצים להסקה ולרפואת עשרות משפחות. כמעט את כל רכושו חילק לצדקה, עד שנותר בחוסר כל ממש. בשנותיו האחרונות דחה הצעות לרבנות בקהילות גדולות, אף בארצות הברית, מתוך אמונה כי דווקא בעיירה קטנה ניתן להשפיע יותר על חינוך הדור ושמירת התורה. עם פלישת הגרמנים בשנת תש״א, נמצא הרב בבית המדרש. הגרמנים ציוו עליו לשיר את “התקווה” כשהוא אוחז בספר תורה, ולאחר מכן סגרו עליו את הבניין והציתוהו באש עם ספרי הקודש. באורח פלא, הצליח גוי פולני חסיד אומות העולם, אנטוני נאוויצקי, לחלץ אותו מן הלהבות ברגע האחרון ממש, כאשר זקנו חרוך ובגדיו עשנים, ולהצילו ממות בשריפה.  על פי עדויות שונות, הועבר למחנה זמברובה ומשם נספה עם חיסול גטו לומז׳ה, בכ״ג או בכ״ו בטבת תש״ג. מקום קבורתו לא נודע. חידושיו הרבים אבדו בשואה. בניו, רבי רפאל יצחק ורבי יעקב ישעיה וסרמן (המוזכרים במכתב), תלמידי דודו הגאון רבי אלחנן וסרמן הי״ד, המשיכו במסורת התורה. רבי רפאל יצחק כיהן ברבנות ובראשות ישיבות באירופה ובארץ ישראל, וחיבר את הספר “משנת יצחק”. רבי יעקב ישעיה שימש כר״מ בישיבות קדושות בארץ ישראל.