בידספיריט | ”מבצרי התורה – בתי היוצר

”מבצרי התורה – בתי היוצר לנשמתנו” - איגרת מפעימה לנדבן מאת הגאון רבי אהרן קוטלר; קלעצק, תרצ”ב - איגרת ארוכה וחשובה במיוחד, מאת מרן הגאון רבי אהרן קוטלר, ראש ישיבת קלעצק, ולימים מקים עולה של תורה ביבשת אמריקה. קלעצק, תרצ”ב [1932]. האיגרת ממוענת אל נדבן באנגליה, ובה פורש מרן את משנתו בדבר חשיבותם של לומדי התורה, ושל תומכי התורה, בלשון פיוטית ובלהט הקודש – ה”בְּרֶען” הר' אהרון'אי המפורסם שלו. ”תַּפְקִידָם הַק' שֶׁל מִבְצְרֵי הַתּוֹרָה - בְּתוֹר בָּתֵּי הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמָתֵנוּ; וַאֲשֶׁר כָּל חַיֵּיהֶם בְּהֹוֶה הֵם סֵמֶל מְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּעַד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְתוֹרָתוֹ, וּרְאוּיִים הַלָּלוּ לִמְסִירוּת נֶפֶשׁ גַּם מִצַּד הַתּוֹמְכִים”! רבי אהרן ממשיך במכתבו המפעים בחשיבותם ובמעלתם של תומכי התורה, דווקא בתקופה של משבר: ”הַשְּׁרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא עֲלֵיהֶם, שֶׁהִשְׁאִירָם לִפְלֵיטָה בְּכָל אֶתַר לְהַרְעִיף טַל שֶׁל תְּחִיָּה מֵאָצְרוֹת גְּאוֹן רוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל סָבָא – עַל שְׁאָר עַמִּים וּלְהָגֵן עַל קָדְשֵׁי יִשְׂרָאֵל בְּכָל נַפְשָׁם וּמְאֹדָם” לפנינו מכתב מכונן, מאת אחד מגדולי ראשי הישיבות בדורו, שנכתב על נייר המכתבים של מבצר התורה בליטא - ישיבת סלוצק שנעתקה לקלעצק: ”מתיבתא רבתא 'עץ חיים' דסלוצק שנעתקה לקלעצק”. [1] דף נייר, כ-27 ס”מ. כתב יד סופר, בחתימת ידו של מרן, עם חותמתו האישית וחותמת הישיבה. מצב טוב. כתמי זמן, סימני קיפול, קמטים וקרעים זעירים בשוליים. ..................................... הגאון רבי אהרן קוטלר (תרנ”ב–תשכ”ג), מגדולי גאוני הדור וממייסדי עולם התורה בארצות הברית, הקים את ישיבת לייקווד – הישיבה הגדולה בעולם – שהפכה למרכז תורני ייחודי שסביבה התפתחה קהילה שלמה. הוא נמנה עם ראשי הישיבות הבולטים בליטא, כיהן בישיבת סלוצק ובישיבת קלעצק, והיה ממייסדי ”ועד הישיבות” וחבר מועצת גדולי התורה בליטא ובארצות הברית. לאחר נישואיו החל למסור שיעורים בישיבת עץ חיים בסלוצק שבראשה עמד חמיו, ובהמשך, בעקבות הלחץ הסובייטי, עבר עם חלק מתלמידיו לקלעצק, שם המשיכה הישיבה להתפתח ולהתרחב. המכתב נכתב בתקופה שבין מלחמות העולם, בעת המשבר הכלכלי העולמי, תקופה שבה הגיעו ישיבות ליטא לשיא פריחתן הרוחנית – תור הזהב של הישיבות הקדושות – תחת הנהגתם של רבותינו אדירי התורה: רבי חיים מבריסק, רבי שמעון שקופ, רבי אלחנן וסרמן ורבי אהרן קוטלר, אשר סללו דרך חדשה בעומק העיון התורני. אך בד בבד, וכמעין תמונת ראי, הגיע מצבם הגשמי והכלכלי של הישיבות – שמימונן נשען כולו על נדבת לבם של בעלי בתים אוהבי תורה – לשפל חמור. במכתבו מתאר רבי אהרן את המציאות הקשה בלשון כואבת: ”הִגִּיעוּ הַדְּבָרִים שֶׁגַּם לֶחֶם צַר אֵין לְכַלְכֵּל אֶת ג' מֵאוֹת בְּנֵי יְשִׁיבָתֵנוּ הַק' הַמְּסֻלָּאִים בַּפָּז, עָנִיִּים וְסַגְפֵי הָרָעָב שֶׁל טוֹבֵי בָּנֵינוּ הַמּוֹסְרִים נַפְשָׁם בְּעַד שְׁקִידַת הַתּוֹרָה עוֹלִים עַד לֵב שָׁמַיִם, אוֹי לָהַעֵינַיִם שֶׁכָּךְ רוֹאוֹת, מַצָּב כָּזֶה לֹא הָיָה בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה דּוֹרוֹת, ד' יְרַחֵם!”