בידספיריט | “מפני בנין הישיבה שאנו עסוקים”

“מפני בנין הישיבה שאנו עסוקים” – מכתב נדיר מאת הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, תש״ב - מכתב בלתי שגרתי מאת הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, העוסק בהכנות לקראת מסע הרבנים לארצות הברית לטובת אגודת ישראל, בני ברק, ה׳ תשרי תש״ב (1941). המכתב ממוען אל אחד ממנהיגי אגודת ישראל ששמו לא נקוב, אלא בתארי הכבוד “למעכ״ת ידי״ע וידינ״ע” [למעלת כבוד תורתו ידיד עליון וידיד נפשי]. המכתב עוסק בהכנות לקראת נסיעת משלחת רבנים מארץ ישראל לגיוס תרומות בארצות הברית, כאשר הגרי״ש כהנמן מדגיש כי בהצלחתו תלויה כל עבודת הקודש בארץ ישראל. לצורך הנפקת הוויזה עבור הנסיעה מנדב מרן פרטים פיוגפיים ואישיים אודותיו, שלחלקם אין תיעוד במקומות נוספים. תעודת הלידה שלו - ובה מצוין תאריך לידתו הלועזי: 1/5/1888, והעברי: י׳ סיוון תרמ״ח. (שני התאריכים אגב אינם תואמים, שכן 1/5/1888 חל בכ׳ באייר תרמ״ח; ועל פי וויקיפדיה תאריך לידתו הוא בכלל שונה: 13/5/1888, ג׳ סיוון תרמ״ח). שני הפספורטים שלו - פספורט ליטאי רגיל, ופספורט ”אופיצלי [דיפלומטי] בתור חבר ועד הרבנים בליטא”. שמו בליטאית: JOSELIS KAGANEMAS RABINAS. עוד נזכרת בו הצהרה מוקדמת בדבר הקמת ישיבת פוניבז׳, שתקום בפועל רק כשנתיים מאוחר יותר, בתש״ד. בדרישת חוב של 25 לירות אותו תובע מרן מהנמען, שלווה את הכסף בהבטחה ש”לא יהיה אי נעימות”, מבהיר מרן: ”לצערי מפני בנין הישיבה שאנו עסוקים - הכסף נחוץ לשעתו”. [1] דף נייר, כ-25 ס”מ. מצב טוב. נקבי תיוק תלושים. הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן [תרמ”ז-תשכ”ט], ה'פונביז'ער רב'. רב העיר וראש ישיבת פוניבז' שבליטא (לפני השואה), ומייסד הישיבה בארץ לאחר השואה. ראשה הראשון של 'מועצת גדולי התורה' וממייסדי 'אגודת ישראל'. היה דמות מופת שחיה בינותינו אך בדור הקודם ובעשר אצבעותיה קוממה מחדש את כל עולם הישיבות בליטא שהפך לעפר ואפר. מפורסמת האמרה שהיה נוהג לומר לתורמיו הגדולים, כאשר הללו היו חשים כי “הרב” מבקש מהם תרומה מעבר ליכולתם: היה אומר להם בכאב מהול בהתרוממות הרוח — “ואילו אני תרמתי משלי הרבה מעבר לכך: אני תרמתי את ‘גדול הדור’ שהייתי צריך להיות”. לא הייתה בכך משום גוזמה כלל ועיקר: הרב כהנמן נחשב בליטא לפני השואה לאחד מגדולי בעלי הכישרון בין ראשי הישיבות, ושיעוריו הסעירו את עולם התורה. לישיבתו בפוניבז׳ נהרו מיטב העילויים. לאחר החורבן הגדול הוא ייסד מוסדות תורה בכוחות אדירים, אך מינה להם ראשי ישיבות אחרים, בעוד הוא עצמו נדד מעיר לעיר ומיבשת ליבשת לגיוס הכספים הדרושים. בכך, “תרם את גדול הדור שהיה עשוי להיות” למען בניין עולם התורה מחדש.