בידספיריט | קופסת הטבק האישית והמלאה של

קופסת הטבק האישית והמלאה של מרן האדמו”ר בעל ה“לב שמחה” מגור זצוק”ל — חפץ קדוש וסגולי מבית גנזי שושלת גור - קופסת הטבק האישית, המקורית והמלאה בטבק, ששימשה את כ”ק מרן האדמו”ר רבי שמחה בונים אלתר בעל ה“לב שמחה” מגור זצוק”ל — מן האדמו”רים המרכזיים והנערצים ביותר בדור האחרון, ומנהיגה של חסידות גור, החסידות הגדולה ביותר בארץ ישראל ואחת החסידויות הגדולות בעולם היהודי כולו. לפנינו חפץ אישי מובהק אשר היה בשימושו הישיר של האדמו”ר, ונשתמר במצב נדיר ויוצא דופן כאשר הטבק המקורי עדיין מצוי בתוכו בכמות גדולה במיוחד. הקופסה — מתוצרת חברת “Smith’s” האנגלית — מלאה כמעט עד לשפתה העליונה, דבר נדיר ביותר בפריטים מסוג זה, אשר ברוב המקרים נותרו מהם שרידים מועטים בלבד. גובה הקופסה כ־6 ס”מ, כאשר הטבק המקורי שבתוכה מתנשא לגובה של כ־4 ס”מ — כמות נכבדה וחריגה באופן יוצא דופן של טבק מקורי ששימש את האדמו”ר עצמו במשך השנים. כאשר רוב הפריטים מסוג זה מגיעים כשהם ריקים לחלוטין או עם שרידים בודדים בלבד. הפריט מלווה באישור מקוריות חתום מאת אחד מחשובי וותיקי חסידי גור, איש אשר שמו נודע בעולם החסידות כסמל של אמינות, יושר ודייקנות מופלגת בכל הנוגע למסורת בית גור וחפציו הקדושים. מצב הטבק והקופסה: טוב מאוד, והם נשתמרו בקפדנות כראוי לערכם הרב. ................................. האדמו”ר הקדוש רבי שמחה בונם אלתר בעל ה“לב שמחה” [תרנ”ח–תשנ”ב], בנו של מרן בעל ה“אמרי אמת” ומממשיכי שושלת בית גור עד למרן ה“חידושי הרי”ם”, נודע כגאון עצום ובעל זיכרון מופלא, אך לא פחות מכך — כבעל מופת שאלפי יהודים ראו בו כתובת לישועה ורפואה. בפרט התפרסם בענייני רפואת חולים, כאשר פעמים רבות היה מורה לחולים אנושים סגולות פשוטות למראה — כגון שתיית מים מינרליים — שבכוחן, לפי עדויות חסידיו, ניצלו חולים שהרופאים כבר נואשו מחייהם. מספרים שפעם אחת הגיע אליו אחד מחסידיו לאחר שהרופאים קבעו כי עליו לעבור ניתוח דחוף להצלת חייו. ה“לב שמחה” הורה לו שלא לבצע את הניתוח. אחד הרופאים, שכעס מאוד על הדברים, הגיע בעצמו אל הרבי ושאל כיצד הוא מעז להורות כך בניגוד לדעת הרופאים. השיב לו הרבי בפשטות: “כך היה נראה לי”. הרופא, מתוך פליאה וכעס, השיב בציניות כי אם כך, אולי יוותרו הרופאים על ישיבות הקונסיליום השבועיות בבית החולים, והוא יבוא אל הרבי ויביא לו את רשימת החולים והרבי יחליט כפי איך ”שיראה לו”. ענה לו ה“לב שמחה” בחיוך גוראי אופייני: “לא צריך לבוא… אפשר גם להתקשר”. .............................................. קדושת קופסאות הטבק אצל צדיקי הדורות כל חפצי הצדיקים סגולתם גדולה. מספרים בשם הרה”ק רבי מרדכי מנעשכיז זי”ע שאמר שבכלי שנתן לו רבו הרה”ק רבי מיכל מזלאטשוב זי”ע ”בזו הכלי יש לו כח לעשות נסים ונפלאות” (דברי בינה, דף מז). מקור הדברים לחשיבות כלי תשמישו של הצדיק מובא כבר בשם ה'בעל שם טוב' הקדוש, על ידי נכדו בעל דגל מחנה אפרים (בפרשת בא): ”שכל מה שיש לאדם הן עבדיו ומשרתיו ובהמותיו ואפילו כל הכלים שלו כולם הם ניצוצות שלו השייכים לשורש נשמתו”. ואף ה'חתם סופר' כתב בפרשת תולדות: ”משמע בירושלמי דמלבושיו של אדם נאצלים מקדושתו של הלובש והלובש אותם אחריו יאצל עליו מאותו רוח לטוב ולמוטב, בסוד אשר ילבשם תחתיו מבניו”. וכן מובא מובא בשם הרה”ק ר' משה מקאסוב בעל 'לקט עני': ”כל חפץ הבא מיד אדם קדוש אם נושאו אדם חולה רחמנא ליצלן, הכח החיצוני בורח מפניו וממילא מתרפא”. קל וחומר שיירי מאכלם של צדיקים שנכנסים לתוך הגוף והופכים לחלק מהאדם האוכל אותם. עולה על כולם שיירי טבק ההרחה שמלבד זאת שאינו מתכלה כמאכל, הרי שהוא מזין ישירות את הנשמה כמאמר חכמינו ז”ל (מסכת ברכות): ”איזהו דבר שהנשמה נהנית בו? הוי אומר זה הריח שנאמר 'כל הנשמה תהלל י'ה' ”. ידוע על הרה”ק ישעיה מטשכויב בנו של האדמו”ר בעל ה'דברי חיים' מצאנז, שירש את קופסת הטבק של אביו ובכוחה היה מחולל פלאות [בעיקר בפקידת עקרות]. גם בדור הקודם ידוע על קופסת הטבק של האדמו”ר רבי משה'לה מלעלוב שהייתה ברשות נכדיו - משפחת ברנשטיין והיא הייתה אבן שואבת לחולים בירושלים, כאשר כל מי שהיה לו מיחוש היה מריח ממנה ומתרפא. ואפילו בדור האחרון ידוע שלאדמו”ר הקודם מוויז'ניץ הייתה ברשותו את קופסת הטבק עם מעט טבק של ראש השושלת והיה מריח ממנה בשעת התפילות בימים הנוראים כסגולה לכך שתפילותיו יתקבלו לרצון. כיוצא בזה מסופר, כי אצל הרה”ק בעל ה“שפת אמת” מגור היה בירושה מגדל בשמים קדוש ומיוחס, אשר היה מקובל בקרב החסידים כסגולה לרפואה וישועה. כאשר חלה ה“שפת אמת” את חוליו האחרון, נעלם מגדל הבשמים לפתע באופן מסתורי. החסידים חיפשוהו בכל מקום בבהלה ובדאגה גדולה, מתוך אמונה כי אם יימצא והרבי יריח ממנו — תבוא לו רפואה. אולם למרות כל המאמצים לא נמצאה הקופסה עוד, והדבר הותיר רושם עמוק ונורא בלב החסידים, שראו בכך סימן מדאיג ביותר.