בידספיריט | מסמך הלכתי-יחידאי בהיסטוריה היהודית, שחשיבותו

מסמך הלכתי-יחידאי בהיסטוריה היהודית, שחשיבותו לא תסולא בפז: הקמת בית-הדין להתרת עגונות השואה. תש״ה [1945] - ”אין לפרסם פרטי ההחלטה ואין להגידם לשום אדם” ! מסמך הקמת “בית הדין המיוחד לענייני עגונות השואה”, שהוקם על ידי גדולי הדור ומנהיגי היהדות באירופה. במסמך נקבעו אחת־עשרה החלטות הלכתיות היסטוריות, שנועדו להנחות כיצד לנהוג בענייני נישואין של ניצולי השואה, אשר לא היה בידיהם כל מידע על גורל בני ובנות זוגם. הונגריה, אלול תש״ה [1945]. הרקע למסמך: לאחר סיום השואה, ב־8 במאי 1945, החלו הניצולים לשוב ממחנות ההשמדה – אחד מעיר ושניים ממשפחה. גברים לא ידעו מה עלה בגורל נשותיהם, ונשים לא ידעו מה עלה בגורל בעליהן. הרצון העז של הניצולים, שנותרו בודדים וגלמודים, לשקם את חייהם לאחר החורבן הנורא, היה מן התופעות המרגשות והמעצימות ביותר שלאחר המלחמה. ואולם, רצון זה הציף אחת מן השאלות ההלכתיות הכואבות, המורכבות והחסרות תקדים שידע העם היהודי. הרבנים ששרדו את השואה הבינו את גודל האחריות המוטלת על כתפיהם – התרת אלפי עגונות ועגונים – ונתנו לכך קדימות עליונה, אף בעודם מתמודדים עם אובדן משפחותיהם וקהילותיהם. בי״ז באלול תש״ה (25 באוגוסט 1945), כשלושה חודשים לאחר סיום המלחמה, התכנסו גדולי רבני ומנהיגי ישראל ששרדו את השואה – מהונגריה, רומניה וגרמניה. באסיפה זו נקבעו יסודות וכללים, והוקמו בתי דין מיוחדים שעסקו אך ורק בבעיית העגונות. באותה התכנסות היסטורית נכתב המסמך המכונן שלפנינו, שבו התוו מנהיגי היהדות את הכללים ההלכתיים לפתרון הסוגיה ההלכתית הסבוכה, במטרה להתיר את הניצולים מכבלי עיגונם. בראש המסמך מופיעים שמות הרבנים שנבחרו לשבת במותב בית הדין: רבי אלעזר שפירא, רבי אלכסנדר אשר באב״ד, רבי יהושע גרינוואלד, רבי יעקב סג״ל לעבוויטש, והגאון המפורסם רבי ישראל וֶולְץ זצ״ל – מגדולי מתירי העגונות בדורו. מאז בריאת שמים וארץ לא ידע העם היהודי אסון כשואה, ובהתאמה – גם השאלות ההלכתיות שנולדו בעקבותיה היו חסרות תקדים. אמנם סוגיית התרת עגונות נדונה לאורך הדורות על ידי גדולי הפוסקים, אך תמיד מדובר היה בהיתר פרטני וממוקד, הנוגע לעגונה מסוימת. לעומת זאת, המסמך שלפנינו הוא היתר עגונות ועגונים “סיטונאי”, רחמנא ליצלן – מערך של י״א תקנות שנועדו להתיר בבת אחת רבבות עגונים, אשר לא היה בידם כל מידע על גורל נשותיהם, ובהן נשים אשר: ״הובלו לאוישביץ והועמדו לצד שמאל, והוא הצד שהיה מוכן אשר העומדים שם נדונו לשריפה ר״ל, או לשאר מחנות... דומים למחנה אבדון של אויסשביטץ (פערניכטונגטלאגער) - לבעלים כאלו יש להתיר לישא אישה אחרת״ ! (סעיף ב') המסמך מתייחס גם לאפשרות הטראגית שבהיתר רחב־היקף שכזה, אישה שתשוב חבולה בנפשה ובגופה, לאחר שניצלה בניסי ניסים מאלף סוגי מיתות, עלולה לגלות כי בעל נעוריה – שעל התקווה לפגוש בו שוב נשענה כל שנות הזוועה – נישא בינתיים לאישה אחרת, לאחר שסבר כי אשתו הראשונה נספתה. עם מי מהנשים יישאר? “כל איש… צריך לחתום… שאם יארע שאשתו הראשונה תבוא לביתה, אז יתנהג הוא ואשתו אשר ישא מחדש… לעניין איזה מהן לגרש” (סעיף ד') בשל רגישות הדברים נקבע כי ההחלטות יישמרו בחשאיות ולא יפורסמו אלא למורי הוראה: “אין לפרסם פרטי ההחלטה ואין להגידם לשום אדם שאינו מורה הוראה.” (סעיף י”א) על החתומים: רבי יקותיאל יהודה היילפרין, אב״ד נאנאש, ובנו רבי בן־ציון היילפרין . רבי יקותיאל יהודה היילפרין־הלפרט נולד בשנת תרמ״ד לאביו רבי בן־ציון, רבה של נאנאש ובעל הספר “בני ציון”. למד אצל רבי משה גרינוואלד בחוסט . בתחילה כיהן כרב העיר ארדד, ולאחר פטירת אביו בשנת תרע״ט התמנה לרבה של נאנאש. בשואה גורש לשווייץ, ולאחריה שב לנאנאש ועסק בהתרת עגונות. בהמשך היגר לארצות הברית, שם נפטר בשנת תשל״א. שמו מוזכר בספרי השו״ת של פוסקי הונגריה בדורו. [1] דף, 20.5×34 ס״מ. נייר מכתבים רשמי של קהילות האורתודוקסים בבודפשט, מודפס במכונת כתיבה, חתום בכתב-יד הרבנים ובחותמת הקהילה. מצב טוב-טוב מאוד.