בידספיריט | רשימת בחורי-ישיבות ליטא בזמן השואה

רשימת בחורי-ישיבות ליטא בזמן השואה - מסמך שואה תורני־היסטורי בעל חשיבות יוצאת דופן - רשימות שמיות מקוריות של ועד הישיבות, הכוללות פרטים מלאים של מאות בחורי ישיבות ליטא ופולין אשר גלו, יחד עם רבותיהם ובאופן מרוכז, מערי אירופה הכבושה אל ערבות רוסיה בתקופת השואה. ארץ ישראל, סביב שנות ה’ת״ש [1940 בקירוב]. לפנינו תיעוד נדיר בהיקפו ובעומקו: על פני כשבעה דפים גדולים מודפסים פרטיהם המלאים של מאות תלמידי ישיבה , שנעקרו ממקומות לימודם עם התקדמות הכיבוש הנאצי בפולין ובליטא. שמו המלא של התלמיד, שם משפחתו, עיר מוצאו, שם הישיבה שבה למד, והעיר או האזור שאליו הוגלה ברוסיה.  זהו מקור ראשון במעלה להבנת מסלולי הגלות, הפיזור וההצלה של עולם הישיבות בשנות המלחמה הראשונות. פירוט הישיבות והנרשמים: מישיבת ראדין – 53 שמות, בציון מקום מוצאם, מחולקים לפי ערי הגלות. מישיבת בית יוסף – ביאליסטוק – 54 שמות, מחולקים לפי ערי הגלות. מישיבת קלצק – 33 שמות, בציון מקום מוצאם ויעדי הגלות. מישיבת קמניץ – 28 שמות, בציון מקום מוצאם ויעדי הגלות. מישיבות שונות – כ־50 שמות נוספים, ובהם תלמידים מישיבות: גרודנא, מיר, בובוב, סלבודקה ופינסק (בשני דפים נפרדים). בסוף המסמך נדפסה מטרת פרסום הרשימות: קרובים ומכרים של הפליטים המוזכרים מתבקשים לפנות ולסייע לטובתם באמצעות משרדי ישיבת חברון בירושלים, וכן דרך משרד ישיבת היכל התלמוד בתל אביב. חלק מן התלמידים המופיעים במסמך זה נספו  במהלך השואה; אולם רבים מהם ניצלו, והם אשר היוו לאחר המלחמה את הגרעין המרכזי לשיקום עולם הישיבות בארץ ישראל ובארצות הברית. הבחורים המופיעים במסמך זה מהווים את ליבת־היסוד האנושית של עולם הישיבות שלאחר השואה.  הם התשתית שעל גביה נבנה מחדש עולם התורה החרב: מתוכם צמחו ראשי ישיבות, משגיחים, רבנים ומחנכים, אשר הקימו והעמידו את הישיבות המרכזיות בארץ ישראל ובתפוצות. שמות אלו – שנכתבו בשעה הקשה ביותר לעם היהודי – הם הם החוליה המקשרת בין עולם הישיבות שלפני השואה לבין תחייתו המופלאה לאחריה, הבחורים הרשומים בו - אלו ששרדו את השואה - הם ”עצם הלוז” שממנה שב לתחיה עולם הישיבות, והמסמך שלפנינו משמש עדות חיה לראשיתו של אותו מפעל אדיר של שיקום והמשכיות. [7] דפים, כ־28 ס”מ. מודפסים במכונת כתיבה, עם תיקונים בכתב־יד מתקופת ההדפסה. נייר דק. מצב טוב–טוב מאוד. כתמי זמן, סימני קיפול ונקבי תיוק. הרקע ההיסטורי למסמך: עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 נמלטו תלמידי הישיבות מפולין לוילנה שבליטא, אשר הייתה באותה עת מדינה עצמאית לפרק זמן קצר. לאחר סיפוח המדינות הבלטיות בידי ברית המועצות, החלו השלטונות הסובייטיים בגירושים המוניים של גורמים שנחשבו ל ”בלתי רצויים” , ובהם פליטים יהודים ובני ישיבות. באופן אירוני, הגליה זו – לסיביר, לרפובליקת קומי ולאזורי מרכז אסיה – ה צילה את חייהם של אלפי בני ישיבות, שכן הרחיקה אותם מאזורי הכיבוש הגרמני טרם פלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941 (מבצע ברברוסה). המקרה הידוע ביותר הוא ישיבת מיר , שהצליחה לשרוד כמעט בשלמותה, אולם גם תלמידי ישיבות קמניץ, ראדין, ביאליסטוק, נובהרדוק וישיבות נוספות, הוגלו למחנות עבודה בתנאים קשים, תוך מאבק יומיומי על קיומם ושמירת זהותם הדתית. ניצולי גלות רוסיה וסיביר היו לאחר המלחמה מהכוחות המרכזיים בבניין מחודש של עולם התורה והישיבות בישראל ובארצות הברית.