בידספיריט | מסמך אודות הלווית ארונו של

מסמך אודות הלווית ארונו של נפתלי הרץ אימבר, מחבר “התקווה”. ירושלים, תשי”ג [1953] -   מסמך מרגש המתעד את הלווייתו של נפתלי הרץ אימבר – המשורר העברי הנודע, מחבר השיר „תקוותנו“, אשר גרסתו המקוצרת, בשינויים קלים, הפכה לימים להמנון הלאומי של מדינת ישראל – „התקווה“. נפתלי הרץ אימבר נולד בחנוכה תרי”ז (27 בדצמבר 1856) בגליציה, ונודע כבר בצעירותו כעילוי בעל לשון שנונה ונפש סוערת. הוא נדד רבות – מגליציה לאנגליה, ומשם לארץ ישראל, שבה בילה מספר שנים בחברת אנשי „חיבת ציון“. בירושלים ובחיפה נחשב לדמות צבעונית – משורר נלהב, נואם חריף, ולעיתים גם בוהמיין בלתי מרוסן. הוא הקדיש את חייו לחלום הלאומי היהודי – שיבת ציון – אך סיים את ימיו בודד ועני בניו יורק, שם נפטר ביום שמחת תורה תר”ע (8 באוקטובר 1909). בשירו האחרון, „השבעה“, ציווה במילותיו הנרגשות: “העלו מזה את עצמותי, עלי אדמות נכר נפזרו.” בשיר זה ביטא אימבר את כיסופיו האחרונים לשוב לארץ אבותיו, גם אם רק בעצמותיו. לאחר הקמת המדינה, בשנת תשי”ג הוקם ועד ציבורי בראשות פרופ’ יוסף קלוזנר, שפעל נמרצות להעלאת עצמותיו ארצה. הוועד שיתף פעולה עם קבוצת ציונים בארצות הברית בראשות משה מרגוליס, ועם ג’ק (יצחק) צייקל, אחיינו של אימבר, שפעל אף מול נשיא המדינה חיים ויצמן, אשר אמר לו: „יהא לבך סמוך ובטוח – יבוא יום ויעלו את עצמותיו.“ ההבטחה קוימה: ארונו של אימבר הובא ארצה באונייה „תל אביב“, הגיע לנמל חיפה ביום 16 באפריל 1953, וב־23 באפריל, לאחר חגיגות יום העצמאות, נערכה הלוויה ממלכתית מרגשת – מסע ארון הקודש עבר דרך זכרון יעקב אל הר המנוחות בירושלים, שם נטמן בחלקת אבות הציונות וסופרי התחייה. לימים נקבר לצידו גם פרופ’ יוסף קלוזנר.  [1] דף נייר. 27×22 ס”מ. מצב טוב. קרעים קלים ונקבי תיוק.