בידספיריט | תגלית היסטורית: אוסף טלגרמות שנשלחו

תגלית היסטורית: אוסף טלגרמות שנשלחו משנחאי לעולם החופשי בשנות השואה - תגלית היסטורית, פרסום ראשון: אוסף נדיר של [3] טלגרמות שנשלחו משנחאי לעולם החופשי ועוסקות בהצלת בני הישיבות בשנחאי בשנות השואה. שנחאי-שטוקהולם, [ראשית שנות ה'ת”ש] 1943-1944. בטלגרמות ההיסטוריות מוזכרים גדולי העולם, חסידים כליטאים, שההשגחה העליונה הובילה אותם לשנחאי ובשנים שאחרי השואה קוממו במו ידיהם את עולם התורה והחסידות. ביניהם: הגר”ח שמואלביץ', הגר”ש וולבה, האדמו”ר מאמשינוב ועוד. * טלגרמה מספר 1: בקשה מיוחדת עבור '12 רבנים' הלומדים בשנחאי: (בתרגום חופשי) ”נא לשלוח סכום מיוחד עבור 12 תלמידים: יששכר, קלעצקי, ראובן, [אדמו”ר] מאמשינוב, ניימן [אחים ניימן שלמדו ביח”ל], [ר' מרדכי מנחם] שוואב, [רק לייב] מאלין, קאזאק, עוד שלושה. כל השאר יקבלו סכום רגיל. להוציא מחב”ד”. החותם הוא: ”מאיר מן” [לא הצלחנו לזהותו]. ראוי לשים לב למילים המופיעות בסיום המברק ”להוציא מחב”ד”, האם הן רומזות להפליית תלמידי ישיבת חב”ד? טענה שאנשי חב”ד התלוננו בשעתו על קיפוח מטעם ועד ההצלה, והוכחשה בנחרצות. ייתכן שבמברק שלפנינו נמצאה אסמכתא לכך! ============== * טלגרמה מספר 2: מאת הגאון רבי חיים שמואלביץ. מברק מתאריך יוני 43', בו מודיע הגר”ח שמואלביץ שכל תלמידי הישיבות לומדים תורה בשקידה עצומה ובהתלהבות. רבי חיים, שבאופן רשמי טיפל בעניינים הכספיים של כל הישיבות בשנחאי, פונה ליהודי ארגנטינה שעזרו רבות בתרומות עבור וועד הצלה, ומעדכן אותם על הנעשה בשנחאי. וז”ל:  ”כל הישיבות, גם עכשיו [היינו בתקופה שהמצב הביטחוני החמיר] לומדים בשקידה ובהתלהבות. ואנחנו צריכים באופן דחוף עזרה כספית עבור: ישיבות: קמניץ, טעלז, ועוד יותר נחוץ עבור ישיבות: חב”ד, בית-יוסף [נאווארדוק]; כולל קובנה; ישיבת ראדין ו'בית יעקב' ”. ראוי לשים לב לנקיות העצומה והמפורסמת של הגר”ח שמואלביץ, המבקש תמיכה עבור כל הישיבות בשנחאי - חב”ד, קמניץ, טלז, כולם. אבל עבור ישיבתו שלו - ישיבת מיר, שבוודאי סבלה לא פחות מהישיבות האחרות, הוא אינו מבקש מאומה! ============== * טלגרמה מספר 3: מאת הגאון רבי שלמה וולבה. מברק מחודש נובמבר 44', בו פונה הגר”ש וולבה שהיה אז ראש וועד הצלה בסניף סטוקהולם (בירת שוודיה), אל הקהילה היהודית במונטבידאו (בירת אורוגואי) ומזעיק עזרה כספית עבור כמה יחידים: הטלגרמה מיועדת לרבנים מילבסקי וגרוזובסקי. הכוונה לרבי אהרן מילבסקי רבה של בית הכנסת 'ועד העיר' ואשר הוסמך ע”י שני גדולי הדור – רבי חיים עוזר והרב א”י הכהן קוק, ופעל רבות למען חיזוק הדת בעיר. בטלגרמה מפרט הרב וולבה: ”אשתו של [הרב שמואל דוד] וורשבצ'יק [לימים 'ראש ישיבה' בישיבת רבנו יעקב יוסף] חולה מסוכנת. אחד בשם ראשלברעק חולה זה כבר זמן רב. נא ליצור קשר עם [הרב אהרן] קולטר. ונא להשיבני דבר בכל מקרה. ומוסר ד”ש מאחד בשם Pantol”. [3] מברקים, גדלים שונים. מצב כללי טוב-טוב מאוד. הרקע למכתבים, מאת ההיסטוריון הרב יחיאל גולדהבר, חבר מערכת קטלוג היודאיקה 'ווינרס': ב-23 באוגוסט 1939 חתמו ריבנטרופ ומולוטוב, שרי החוץ של גרמניה ובריה”מ, על הסכם אי-התקפה ביניהן ועל תיחום אזורי האינטרסים שלהן באירופה המזרחית. כעבור שבועיים מהחתימה פלשו הגרמנים לפולין, ממערב; והרוסים לפולין, ממזרח. בהסכם נקבע ש'ליטא' תהיה בתחום ההשפעה הסובייטי, ואכן באמצע קיץ 1940, סופחה כל ווילנא לסובייטים. עם כיבוש פולין החלה בריחה המונית של יהודייה לליטא, עשרות אלפי פליטים השתקמו בליטא; בתוכם היו כמה אלפי מבני הישיבות, כהוראת רבי חיים עוזר שכל ישיבות ליטא יגיעו לווילנא, בה שרר אז שלטון זמני של ממשלת ליטא. כעבור זמן מה הבהירו השלטון הסובייטי שעל הפליטים [ולא אזרחי ליטא] לחפש מקום מקלט חלופי. ורבים מהם, ובהם רוב תלמידי הישיבה ובני משפחותיהם הצליחו להגיע, בראשית 1941 ליפן, וביקשו להתיישב בשנחאי. שהייתה תחת שליטה עצמאית.     ואכן לאחר השתדלות רבה עם אנשי הקונסוליה ההולנדי והיפני, הצליחו בחורי הישיבה לעזוב את ליטא בדרכם ליפן. מחודש ינואר 1941 יצאו כמה קבוצות של לומדי ישיבה מווילנא לעיר הנמל היפנית 'קובה', שם התאספו מאות פליטים. גם בגלותם החדשה המשיכו הבחורים עם לימודם, בסיוע הג'וינט ו'וועד ההצלה' בשווייץ ובאמצעות מוסדות יהודיים בארגנטינה. לקראת הקיץ, כשבעה חודשים אחרי שהגיעו לקובה, התברר לשלטונות היפניים שאין לאותם אנשים חסרי-בית שום מקום להגר אליו. מאמצי ההגירה פסקו לגמרי, נוכח השערים הנעולים של ארצות החופש. באותו זמן כבר היו ההכנות להתקפה על 'פרל-הרבור' בעיצומן, והחשדנות כלפי ה'לבנים' הגיעה לשיאה; ובפרט כלפי פליטים יהודיים, המקיימים קשרים הדוקים עם אחיהם בארה”ב, וכל הכספים לקיומם מגיעים משם! הרי הם עלולים לעסוק בריגול, ולהעביר לארה”ב מידע חיוני על המתרחש ביפן! ואכן אחרי זמן מה העבירו היפנים את התלמידים יחד עם פליטים יהודים נוספים מקובה ל'שנחאי' שהייתה אז בשליטתם. מעמדה של שנחאי     באמצע המאה ה-19 החתימו מעצמות העולם את ממשלת סין על הסדר מעמד מיוחד להשאיר ולהקצות שטחים מיוחדים למעצמות זרות. בעקבות הסכמים אלה הייתה העיר מחולקת לשלושה רבעים: הסיני, הצרפתי והבינלאומי (The International Settlement), שנוהל ע”י המועצה העירונית של שנחאי, והיה בשלטון של אחת-עשרה מדינות, ובכללן ארה”ב, בריטניה ויפן. כבר מאמצע שנות ה-30 מליל הבדולח בגרמניה והאיינשלוס באוסטריה, פתחה יפן את שערי שנחאי בפני הפליטים, והחלו גלים של פליטים עד שנחאי הרחוקה והתיישבו ברובע הבינלאומי. כך שהייתה מקום מקלט לפליטים יהודים מאירופה. ויהודים עשירים שגרו באזור הושיטו את ידם כדי לעזרם בקליטה. החרפת המצב עקב הכיבוש הנאצי     משנת תש”א הוחמר המצב הכלכלי של היהודים, בעקבות תגבור זרם הפליטים, שגרם להאמרת מחירי הדיור ולחשש מפני תחרות בשוק העבודה. המקומיים, הם גויים וגם היהודים, דרשו להגביל את ההגירה.