בידספיריט | תגלית היסטורית: מכתבם הנורא של

תגלית היסטורית: מכתבם הנורא של רבני ירושלים נגד הראי”ה קוק - ”אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר; ”אֶת וָהֵב בְּסוּפָה”, אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ” (קידושין, דף ל:) מכתב רשמי ראשון של בית-הדין של 'עדה החרדית' בירושלים, עם ביקורת חריפה ביותר כנגד רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שהתמנה זה עתה כרבה של ירושלים. המכתב נשלח אל 'מנהיג הדור' רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי בווילנא, כולו בכתב יד ובחתימת קדשם וחותמותיהם של ענקי ירושלים: בראשם מרא דארעא דישראל הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד (חתימה וחותמת), הגאון האדיר רבי יצחק ירוחם דיסקין בנו של ה'שרף מבריסק' (חתימה וחותמת), והגאונים דייני הבד”צ: רבי משה נחום וולנשטיין, רבי מרדכי ליב רובין, ורבי יצחק פרנקל, עם חותמת הבד”צ. ירושלים, אלול תר”פ [1920]. מכתב היסטורי מזעזע. מינוי הראי”ה קוק לרבה של ירושלים, גרם לגל אדיר של מחאות וגינויים, וזו אחת מהפרשיות המזעזעות ביישוב הישן. באיגרת זו הנחשפת כאן לראשונה, אנו נוכחים לראות שרבני 'עדה החרדית', כבר בשלבים הראשונים של הפולמוס, פנו לרבי חיים עוזר מווילנא והציגו לפניו את הקטעים מספריו של הרב קוק שבעיניהם: ”אסור לשומעם וכל שכן לכותבם ולהדפיסם”, אחרי שהם מצטטים כמה קטעים 'מסוכנים', הם מגלגלים את השאלה לרבה של ווילנא, שהוא יכריע מה דינם של הספרים, ”האם כ'ספרי קוסמים', ואסור לעיין ולסמוך על כל הבליו וחלומותיו”. לפנינו מכתב נדיר בחריפותו שנכתב על ידי גדולי הרבנים כנגד רב בישראל. המכתב מלא בביטויים חריפים שקשה לחזור עליהם, בפרט בחלוף כל כך הרבה שנים. אך הוא מראה עד כמה חששו גדולי ישראל, במבט צופה פני עתיד, מדרכו המחודשת של הרב קוק והשפעתה על הדרך המסורה מדורי דורות - זו ששמרה על עם ישראל לאורך אלפי שנות גלותו. [2] עמ', 28X21 ס”מ. מצב טוב מאוד. סימני קיפול.  להלן הרקע לכתיבת המכתב שלפנינו, מאת ההיסטוריון הרב יחיאל גולדהבר, חבר מערכת קטלוג היודאיקה 'ווינר'ס': ייסוד וועד העיר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה החלו להתגבש בירושלים מחנות: חוג 'היישוב החדש', משכילים וחילונים, שבלטו בעיקר בתחומי הרפואה, החינוך, המסחר ועוד. עקב מאורעות המלחמה וניתוקו של 'היישוב הישן' ממקורותיו הכספיים, דבר שהביא להתמוטטות המוסדות החרדים, הלכו חוגים אלו ותפסו מקום מרכזי גם בהנהגתה של העירו בשליטה על כספי הסיוע שהגיעו אליה ממקורות שונים. בדרך זו הלך ה'יישוב החדש' ותפס מקום מרכזי במאבקי הכוחות בעיר. במהלך המלחמה רקם חוג 'היישוב החדש' קשרים עם המוסדות הציוניים המרכזיים בארץ. תיכף עם שחרור הארץ מהתורכים ועם השלטון הבריטי שזה עתה כבש את הארץ, פעלה המנהיגות הציונית רבות להקים בירושלים גוף פוליטי אחד לכלל יהודי העיר – אשכנזים כספרדים, בני היישוב החדש וגם הישן, ולדעתם היה זה מן ההכרח שמול השלטון הבריטי תתייצב הנהגה מקומית מאוחדת המייצגת את יהודי העיר והאוהדת את הרעיון הציוני, ושהיא תהיה זו שתטפל במתן שירותים חיוניים לקהילה היהודית שלא ניתנו ע”י העירייה. מאידך, מוסדות היישוב הישן שותקו לחלוטין. הספקת אמצעי המחיה נותקה. בין הכוללים שררה מחלוקת, והכול קרס. ימים בודדים אחרי הכיבוש הבריטי התאספו רוב יהודי העיר, עם רעיון לגבש מדיניות לקראת כינון גוף פוליטי למען הקהילה היהודית בעיר. בחודש ניסן תרע”ח נערכו בחירות, ובחרו בקבוצה של עסקנים שייצגו את הקהילה, וכינו את הגוף בשם 'ועד העיר ליהודי ירושלים', כשרובם אינם מבני היישוב הישן. במהלך השנה הראשונה לקיומו התנהלו בוועד העיר כמה דיונים עקרוניים באשר לדרכי הבחירה, המבנה הפנימי והיקף הסמכויות שך הוועד, ובסופם נתקבלה שורת החלטות: וועד העיר ייבחר אחת לארבע שנים, וזכות בחירה תינתן לכל יהודי שגילו למעלה מעשרים והמתגורר בירושלים לא פחות משנה. עמדת היישוב הישן: במקביל להקמת וועד העיר, התאספו רבני פרנסי היישוב הישן בבית 'וועד הכללי', והוחלט להקים גוף, מקביל 'ועד העיר לקהלות האשכנזים', וכגוף הקודם, נבחר ועד מכין, והוסכם על בחירות של נציגים מכל עדות האשכנזים בעיר. בחודש אייר תרע”ח התקיימו הבחירות, ובר”ח ניסן נערכה האסיפה הראשונה בה נבחר ר' יעקב משה חרל”פ ליו”ר ור' ראובן שלמה יונגרייז לסגנו. ברם בד בבד שיתפו פעולה עם 'הוועד העיר', אולם הקשר נמשך כשנה. כעבור שנה נותק הקשר, ובעיקר על רקע החלטת האסיפה המכוננת השלישית של 'וועד העיר' בחודש שבט תרע”ט על מתן זכות לנשים לבחור ולהיבחר למוסדות ההנהגה העצמית של היישוב, וכן בעקבות התגברות הפעילות הציונית בארץ בכלל ובירושלים בפרט. לאור ההתרחקות נבחרו בחודש ניסן תרע”ט הרבנים דיסקין וזוננפלד לנשיאי 'וועד העיר האשכנזי'. ובחודש אלול הדפיסו 'תקנות ועד העיר לקהלות האשכנזים'. מוסד הרבנות: תיכף עם סיום המלחמה, התעורר הצורך הדחוף במינוי רב לירושלים. בינתיים נוסד ועד רבנים משותף לאשכנזים ולספרדים, כשר' יצחק ירוחם דיסקין נבחר לנשיא הכבוד לוועד; רבי חיים אלישר – יו”ר; רבי צבי פסח פרנק – סגן נשיא; ורבי יוסף חיים זוננפלד – גזבר. ברם הוועד לא החזיק מעמד זמן רב, וירושלים נשארה ללא סמכות רבנית עליונה. בחודש ניסן תרע”ט הצליח ד”ר חיים וייצמן לייסד את משרד הרבנות, ונבחרו מטובי הדיינים בירושלים וכמה מחשובי הרבנים מהמושבות, בחירה שגרמה למרכז הסכסוך של היהדות החרדית. תקופה קצרה לאחר מכן יסדו הציונים את ה'וועד הלאומי' שהעניק לתנועה הציונית הכרה רשמית. ביום כ”ג תמוז תרע”ט החליטו אנשי היישוב הישן על ייסוד בית דין נפרד לקהלת אשכנזים, ומן הצורך לציין, שלעת-עתה גם הרבנים המתונים, היינו אלה שלימים ימנו את הרב א”י קוק לרב, היו חברים בוועד. ברם כחלוף חודשים אחדים פרשה סיעה, המכונה 'הרבנים המתונים', ובראשם הרב צ”פ פרנק.