בידספיריט | מכתב מאת ר' מיכל טיקוצ'ינסקי

מכתב מאת ר' מיכל טיקוצ'ינסקי אל מפקדה התורכי של ירושלים בשנות מלחמת העולם הראשונה - מכתב מאת ר' מיכל טיקוצ'ינסקי אל מפקדה התורכי של ירושלים בנוגע לסיוע שהגיע מאמריקה עבור עניי הארץ, בשנות מלחמת העולם הראשונה. (אודות הרקע והנסיבות שבהן נכתב המכתב, ראה להלן). במכתבו של ר' יחיאל מיכל טיקוצי'נסקי, שידיו רב לו בהצלת העיר בשנים קשות אלה, הן לכלל והן לפרט, אל מפקד המשטרה התורכית, הוא מגולל את מצב הזוועתי בעיר. וממשיך לתאר שהציונים 'השתלטו' על האוניה ששלחו יהודי אמריקה ועליה מזון וטובין המיועדים ליהודי ירושלים המורעבים, ואם חלוקת הטובין תשאר בידם, מצבם של עניי העיר יהיה בכי-רע! [1] דף נייר. 22 ס”מ. מצב טוב מאוד. כתיבה אוטוגרפית עם הוספות ומחיקות. לא חתום. הרקע למכתב (מתוך הספר 'היישוב הישן בשנות מלחמת העולם הראשונה', מאת החוקר התורני וההיסטוריון הרב יחיאל גולדהבר, חבר מערכת קטלוג היודאיקה 'ווינרס'): תיכף עם פרוץ המלחמה הקימו מוסדות היישוב החדש ”ועד להקלת המשבר”, בראשות ד”ר רופין. בעקבות בקשת עזרה מהוועד שלח הנרי מרגנטאו, שגריר ארה”ב בקושטא בספטמבר 1914 50.000 דולר זהב, על גבי ספינת-מלחמה. את מחצית הכסף תרם הנדבן יעקב שיף. השליטה על הכספים המגיעים לארץ ועל חלוקתם הייתה בידי 'וועד' שמינו מוסדות היישוב החדש. עד 1916 הגיעו לארץ 670.000$ ואלפי טונות של מזון ששלח מורגנטאו ב-13 אניות. זו הייתה ראשית המעורבות הנרחבת של יהודי אמריקה ביישוב. לאורך כל תקופת המלחמה התנהלו שני מאבקים במקביל, לגבי ההנהגה היהודית בארץ, שהתמקדו סביב הכספים האמריקנים. האחד מאבק בתוככי היישוב החדש, שהיה בעיקרו מאבק של יוקרה. והשני מאבק בין היישוב החדש והישן, וביסודו חילוקי-דעות עקרוניים, ושאפשר להגדיר אותו כוויכוח אידיאולוגי-היסטורי. המאבק הראשון התנהל סביב העמדת כהן בראש מערכת הסיוע לירושלים, שנראתה לראשי היישוב המאורגן הלאומי-ציוני בירושלים כקריאת תיגר עליהם. במיוחד נרעשו החוגים הציוניים בירושלים שקידשו מלחמה לטובת בכורת הלשון העברית, ובראשם עמדו אליעזר בן-יהודה ודוד ילין. הדיה של 'מלחמת השפות' טרם שככו, והנה הוענקה לכהן סמכות ללא מצרים כמעט, גושפנקה רשמית להיות המוציא והמביא של כספי הסיוע לירושלים. אותו אפרים כהן, סוכן חברת 'עזרה', ושפת ההוראה ברשת בתי-הספר שלו, הינה גרמנית, שנואת נפשם של הציונים הכלליים. שוב ניצבו הצדדים משני עברי המתרס – 'ריב הסיוע' החליף את 'ריב השפות'. בכ”ח באלול ערכו החוגים הציוניים אסיפה, בה הוחלט כי יעמדו בכל תוקף כי הוועד הראשי הוא כללי לכל א”י, ופעולתו בכל המקומות היא מאוחדת, ללא מגדר של ערים שונות. כן, לא לשתף פעולה עם כהן, ולכן מן הצורך להכניס יותר אנשים ירושלמיים, כדי להתגבר על דעתו של כהן. דוד ילין שני מכתבים, בהם הוא מביע את עמדתו הרדיקלית נגד סמכותו של ירושלים בידי כהן. במכתבו הקצר, יחסית, אל מר דיזנגוף, שכיהן כיו”ר הוועד להקלת המצב, הוא כותב במרירות: ”באי-כוח המוסדות השונים שביפו ומושבות, לפעול בכל תוקף על חברי הוועד הנ”ל שביפו, כי החלטות אסיפתנו תצאנה לפועל ולא תהיה ירושלים כעיר הנידחת המסורה כולה רק בידי מי שחפץ היות קופץ בראש ולהשתרר עליה למרות חפץ כל הכוחות המתקדמים שבתוכנו, המתעניינים בקדמת ישובנו”. ובמכתבו הארוך שכתב לוועד הציוני באמריקה חזר על דעתו זה. בכ”ז בתשרי תרע”ה תבע דוד ילין במכתב לאליהו זאב לווין-אפשטיין, שכיהן אז גזבר הוועד הזמני לעניינים הציוניים, שנוסד בארה”ב, את ביטול מינויו של כהן והעברת התפקיד לכותב המכתב עצמו. ילין ושאר מתנגדי כהן ראו בזיון בעובדה שעזרת יהודי אמריקה תחולק בירושלים בידי ראש המתנגדים ב'מלחמת השפות'; הם גם חששו מהתחזקות מעמדו של כהן ובדרך זו של מוסדות 'עזרה'. ואכן ניטלה ממנו כל השפעה על חלוקת הכספים. אך ההתנצחות בין הצדדים נמשכה גם לאחר-מכן, עד לכיבוש הבריטים הוועד הזה שהוקם ללא שיתוף אף נציג מהיישוב הישן, נקרא 'וועד הסיוע האמריקאי'. ולמרות שבאופן רשמי ולמראית עין, לא יכול היה הוועד להתעלם מקיומו של היישוב הישן, ובחלוקת מצרכי המזון נשמרה פחות או יותר הפרופורציה של הרכב האוכלוסייה; חתר 'וועד' זה מתחילת התהוותו להצר את רגליהם של אנשי היישוב הישן, ולמוטט את מעמדם של המוסדות של אותו חוג שהניח את היסודות לחידוש הישוב בא”י. אשמה חריפה זו, לא רק שהייתה מובנת לעסקני היישוב הישן, אלא גם אפרים כהן במכתבו לאחד מרבני שיקאגו, מכ”ט באלול תרע”ד (20 לספטמבר), התריע על כך; כניסוחו של ד”ר אפרתי: ”כהן ידע מה הן אמות-המידה שהציע רופין, והבין כי אימוצן כקו הרשמי לחלקות הכספים יותיר את אוכלוסיית ה'יישוב הישן' כמעט מחוץ למעגל הנהנים מהכסף, בעוד שחלקים ניכרים של ה'יישוב החדש' הערים ובמושבות יקבלו עיקר הסיוע”. למרות המאמצים הרבים שהשקיע כהן בזירוז תהליך קבלת ההחלטות בענין ארגון מערכת סיוע, לא נקבעו החלטות סופיות. הכל המתינו לבואו של מוריס וורטהיים, חתנו של השגריר מורנגטאו, ולהכרעתו בנידון. למגינת לבם של היראים וורטהיים 'נחטף' בידי רופין מייד עם הגיעו ליפו במחצית השנייה של ספטמבר. מקצת ממה שהתבשל מאחורי פרשה זו אנו למדים מתיאורו של אפרים כהן, הכותב: ”לאחר הטלגרמה של שיף, קבלתי מכתב ממרגנטאו מקושטא שבו הודיע לי, כי חתנו וורטהיים בא באניה אמריקנית מיוחדת, והוא מביא עמו 50.000$ לטובת הארץ, וביקש ממני בשמו של שיף ובשם עצמו שאטפל במצוות חלוקת הכסף, ושאשתף עמי את רופין ואהרונסון, כן ביקשני לחכות לו ביפו, כדי לקבל הכסף מידו. ירדתי ליפו, אך וורטהיים נסע כבר לפתח תקוה בחברת רופין ואחרים. למחרתו נמסרו לי מן הכסף שהביא עמו וורטהיים רק 47% את השאר השאירו ביפו באנגלו-בנק, בשביל יפו, המושבות והגליל. הובלתי את צרור הכסף לירושלים באוטו, ומסרתיו על דעת עצמי לקונסול האמריקני... אחרי וויכוחים חריפים בין רופין ואהרונסון נמנה וגומר, שצריך למנות שלושה וועדים: אחד בירושלים בראשותי; אחד ביפו תחת ראשותו של רופין,