בידספיריט | מקבץ מסמכים מהפולמוס החריף בענין

מקבץ מסמכים מהפולמוס החריף בענין הובלת המתים במיטה פתוחה, שהתעורר בירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה - מקבץ מסמכים מהפולמוס החריף בעניין הובלת המתים במיטה פתוחה, שהתעורר בירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה. רקע: עם התגברות הצרות והאנדרלמוסיה במהלך מלחמת העולם הראשונה, התרבו המתים רח”ל בעקבות מכות רעב ומגיפות שהתפשטו בארץ. בירושלים נהגו כל העדות להוביל את מתיהם במיטות פתוחות ולא בארון. בעקבות חשש של הדבקות במגיפה, הורו ראשי השלטון העות'מאני לראשי הח”ק, להפסיק עם המנהג, ולהביל אותם בארונות סגורים. הקריאה הראשונה לא נענתה, ולכן פרסמו כרוז מיוחד המיועד ל'חכם באשי'. וז”ל: ”לכבוד החכם באשי הנעלה! המנהג שנוהגים היהודים להוביל את מתיהם על מוטות עץ גלויים ממהר ומקל את התפשטות המחלות, ובפרט בזמן ששוררות בעיר מחלות מדבקות. הצעד שנעשה די שלא לבטל את המנהג הישן, אבל לכסות את המתים בשמיכת גומי, איננו מתאים למדע כלל. לכן, ע”פ החלטה שנתקבלה בוועדת הבריאות של הממשלה המקומית, הננו דורשים מאת כבודו לצוות לאנשי הח”ק לנהוג כמו המוסלמים והנוצרים, היינו: אם מת מיתה טבעית – ישימו אותו בארון-עץ, ואם מת ממחלה מדבקת, לשימו בארון מכוסה באבץ” (פורסם בעיתון החרות, שנה ז גיליון ריא, ד' תמוז תרע”ח (16/6/1915). פקודה זו גרמה לתבערה בעיר, העיר נחלקה לשניים, אלו המצדדים לקיימה ואלו שהתנגדו לה. לאור זאת שלח אחד מחכמי ירושלים מאמר המצדד לטובת הפקודה, את המאמר ביקש לפרסם בעילום שם, ואכן פרסמוהו תחת הכותרת 'דעת תורה', כשהם מציינים: ”את המאמר הזה קבלנו מאחד הרבנים המפורסמים שבעירנו ומזקני הישוב הישן, החפץ בעילום-שמו”. תוכן המאמר הוא להוכיח שמתקופת האבות ועד תקופת חכמי צפת, המנהג היה להוביל בארון (החרות, שם, גיליון ריז, י”א תמוז). מאמר זה גרם לחיכוך בעיר, כשרבים הוציאו קול שיצא מתח”י החכם-באשי, הנוטה להקל ולקבל את הפקודה. עורך העיתון מצא לנכון, כעבור ימים אחדים, להבהיר שהכותב אינו ספרדי אלא אשכנזי! עולה על כולנה, כנראה שהחכם-באשי נטה לשנות ואילו הרבנים האשכנזים התנגדו לכך בתוקף, והם פתחו בקרב נגדו. ידיעה קטנה בעיתון החרות בי”ב בתמוז, מגלה טפח מחיכוך זה: ”ביום שלישי הייתה במשרד הרבנות אסיפה גדולה של רבנים אשכנזים ספרדים במטרה לדון על דבר הפקודה שנתקבלה מטעם הממשלה לבטל את המנהג להוביל את נעדרינו במיטות עץ ולהנהיג ארונות כבשאר המקומות. האסיפה הייתה סוערת. בה דברו בעד ונגד המנהג. לבסוף הוחלט לשלוח מכתב רשמי לכבוד הפחה [ראש העיר] בענין זה” (החרות, גיליון ריח, י”ב בתמוז). בגיליון זה, הוסיף אחד החותם בשם 'יצחקי' דברי תמיכה וסעד למאמר שפורסם יום לפני כן, כדי לחזק את מנהג הארון. ואכן למחרת, ביום רביעי, שלחו שני בתי-הדין בעיר פסק-דין ארוך, שתוכנו לאסור את שינוי המנהג. לאור הפס”ד שלח החכם באשי מכתב אל הפחה, בזה”ל [מתורגם]: ”החלטותיהם של אבותינו בענין זה חשובות וקדושות בעיני האומה היהודית כמו התורה ממש שירדה על הר סיני. ואם נעשה באופן אחר, אזי עיקרי ומנהגי הדת שלנו יתמוטטו עד היסוד” (החרות, גיליון ריט, יג בתמוז). ביום ט”ו בתמוז פרסם עורך העיתון – חיים בן-עטר, מאמר חריף ביותר נגד הרבנים האשכנזים, האוחזים בקרני המזבח, ומחמירים בכל דבר, ואילו כאן שהוא מנהג גרידא ללא שום שורש בהלכה, הופכים שמים וארץ, בה בשעה שהמתים מתרבים מיום ליום, ומשרד הבריאות טוען שהנוהג הירושלמי מוסיף להדבקות במחלה. כן תמה על אופי הניסוח של מכתב החכם-באשי, שביטול המנהג נוגע בתורה מסיני, האם כל מנהג קל שורשו מסיני? ועוד בגרונים צועקים 'כבוד המת', האומנם מרוב טרדה ועסקים שכחו רבני העיר לעיין בתלמוד ופוסקים עד כמה חששו חז”ל לכבודו של מת! והאמנם אינם יודעים בכמה בזיון נוהגים פה הח”ק במתים, בריצותיהם וצווחותיהם ודחיפותיהם ולפעמים גם בגלגוליהם! וכמה פעמים משליכים 'פרחחי אחרים' אבנים במיטות מתינו ובמלווים...”, ('אראלים ומצוקים אחזו' – בארון), החרות, גיליון רכ, טו”ב תמוז). כעת החלו הרבנים ש'מנהג ירושלים' בער בלבם, לפרסם את דעתם. בגיליון הנ”ל פורסם מכתבו של רבי מרדכי ליב רובין, כשהוא פותח: ”המנהג שאנו נוהגים להוציא את המתים בשני מוטות עץ וקרסי-ברזל, מנהג ותיקין הוא על פי חז”ל, ומאריך להביא ראיות לכך. וממשיך, שכנראה שגם בחו”ל, בימים כתיקונם נהגו כך, רק בשנים האחרונות, על פי חוקי הממשלות שינו לארון: ”וכיון שזכינו לדין, מעתה כל המשנה ידו על התחתונה. ואנחנו תהילה לה' חוסים תחת תל טורקיה הנותנת חופש דתי לכל החוסים בצילה...”. ביום השבת (י”ד בתמוז) התקיימה אסיפה גדולה של ראשי העיר בצירוף אנשי הרפואה ועוד: ”אחרי שקלא וטריא על כל הנעשה, קבלה האסיפה את ההחלטה פה-אחד, שהובלת המתים היהודים צריכה להיות דווקא בארונות סגורים ואין לשנות את הפקודה וכבר נמסרה למשטרה הפקודה הזאת” (שם, גיליון רכא, ט”ז תמוז). למחרת העיר אחד הקוראים שגם הנוצרים אינם מובילים את מתיהם סגור לגמרי, אלא מעבירים את המת ברחובות העיר כשפניו מגולים: ”עד הקבורה, ובעת ההיא עפים זבובים ויתושים – שהמה נושאי המחלות – מעל פני המת אל פני החי” (החרות, גיליון רכב, י”ז תמוז). בראותו ר' יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, שמנהגי ירושלים בערו בעצמותיו, בפרט מנהגי הח”ק, את דברי הפקודה, תיכף שלח למערכת עיתון 'החרות' מאמר מלא וגדוש בהפניות לדברי חז”ל וראשונים, בו הוא מבאר שמתקופת התלמוד בא”י נהגו קהילות ישראל להוביל במיטה ולא בארון. ברם כאן הוסיף העורך מדיליה, הערה ארוכה בו הוא מבקר באופן מכובד את דברי ר' מיכל: ”כבר אמרנו כי אין מחסור בראיות אצלינו. כל כותב מביא ראיות לעמדתו, וכמובן שכל צד משמיט את הראיות העומדות בניגוד לעמדתו. אבל אנחנו דוגלים, הואיל והוא ביזיון המת, ובכל קהילות ישראל מובילים בארון, יש לשנות, ובפרט שכעת הוא סכנה יתירה. ומה שהעלו הרבנים הירושלמים שהסיבה למנהג חו”ל להוביל בארון, הוא מטעם גזירת המלכות שם, מופרך!