לוט: הספד על הגאון רבי אליהו קלצקין אב"ד לובלין-ירושלים
רבי אליהו קלצקין, מחשובי הרבנים בדורו. נולד למשפחה מיוחסת בשנת תרי"ב, כבר בגיל שלוש-עשרה התפרסם כעילוי ובקי בכל הש"ס. בגיל צעיר מאוד נשא לאשיה בת העיר 'שקלוב', ובתקופה זו היה בקשר תורני עם רבה – רבי יהושע לייב דיסקין. בצעירותו השתתף באסיפות הציוניות, ואף השתתף בייסוד תנועת המזרחי, וישב באספותיה הראשונות.
בשנת תרנ"ב הומן לכהן כרבה של העיר לובלין, אך ברגע האחרון התגלה 'רבב' בדמותו': עברו הציוני המפואר. עסקנים בלובלין מיהרו לטרפד את המינוי, ובמקומו מינו את רבי הלל ליבשיץ רבה של סובלק. רק ב-תרנ"ד שוב עלתה ההצעה למנותו לרבה של לובלין. הפעם הוא קיבל את המינוי אך הפסיק להתעסק בפעילות ציונית.
שמעו יצא בעולם כאחד מגדולי הפסוקים בדור. בטבת תרפ"ה נפטרה אשתו, והוא ניצל את ההזדמנות לעלות ארצה. הוא עזב בחשאי את לובלין מחשש שימנעו אותו מלעזוב. עלה ארצה בתמיכת הרב קוק, ידידו משכבר הימים. באלול תרפ"ה עלה ירושלימה. הוא התפלל מדי יום בבה"כ 'משכנות ישראל' (נחלאות).
זמן קצר לפני בואו נפטר רבי יצחק ירוחם דיסקין, חסרונו הורגש בהנהגת העדה החרדית, ואלו הזדרזו למנותו לרבה של העדה החרדית, והמתנגדת לציונות (ולרב קוק). כמובן שכלפי חוץ לא הראה שום נטייה לציונות, ברם מאחורי הקלעים המשיך בקשריו עם הרב קוק, וכן לבו היה חם לביסוס יישוב הארץ.
הרב קלצקין נפטר בי"ז באייר תרצ"ב, בשנת ה-80 לחייו. רבני העיר הכריזו על ביטול מלאכה. התוכנית הייתה שההלוויה תצא מחצר ישיבת 'עץ חיים' והרב קוק אמור היה להיות ראש המספידים, אולם הקנאים חטפו את הארון וברחו כדי ש'הציוני' לא יספיד אותו.
בסקירה על הלוויה, הגענו לסתירה בין שני עיתונים שיצאו מטעם 'אגודת ישראל'. בבטאונה המרכזי של 'אגודל ישראל' בפולין פורסמה תחת הכותרת 'תלמיד חכם שלא נספד כהלכה' הרשימה הבאה:
"... בדבר השערוריה חדשה, שהטילה קבוצת צעירים מחוסרי אחריות והביאו לידי בזיון המת, לעלבונם של תלמידי חכמים גדולים ולעלבונם של היהדות הדתית, מבלי לדבר על אש המחלוקת המתלהבת ע"י מעשים כאלה... העובדה היא כדלקמן: כפי שכבר ידוע לקוראינו נפוטר בירושלים שבוע שעבר מי שהיה רב בלובלין הרב הגאון ר' אלי' קלצקין ז"ל. והנה מה שמסופר במכתב פרטי שקבלנו:
"אל ההלוויה באו גדולי הרבים והת"ח. ההלוויה יצא מבית החולים וולך ולפי התוכנית עומדים היו להביא את המיטה אל חצר הת"ת 'עץ חיים' ששם אמרו לערוך את ההספדים. וכך היה. בשעה שההלוויה התקרב לחצר 'עץ חיים' נכנסו חשובי הרבנים אל החצר בכדי להספיד שם את הנפטר הגדול. בין הרבנים היו: הרב קוק, הרב משה מרדכי עפשטיין, הרב איסר זלמן מלצר, הרב יעקב משה חרלפ, הרב ליב חסמן הרב אהרונזון ואחרים. והנה מספר צעירים, שרוצים כנראה דווקא במחלוקת בין היהודים החרדים בירושלים, בראותם שמתכוננים להספיד את הנפטר, עמדו וחטפו את המיטה, לא נתנוה להכנס לחצר הת"ת ויטלטלוה הלאה. את הדבר הזה עשו כדי שהרב קוק לא ישא מספד. מובן שהמעשה הקים מהומה גדולה. הרבנים הנוכחים נתרגשו באופן יוצא מהכלל וכל הקהל יצא ממש מכליו לרגלי ביזיון המת שלא נשמע כמותו, שמספר צעירים מחוצפים גרמו לו".
ואילו ב'קול ישראל' עיתון האגודתי הירושלמי, התעלמו מהשערורייה. וכך הם כותבים:
"בשעה 10 לפנה"צ הוציאו את המיטה מבית החולים. לפני המיטה הלכו תלמידי הת"ת בירושלים... ואמרו תהלים. קהל גדול נהר אחרי המיטה, המשטרה שמרה יפה על הסדר. את המיטה נשאו דרך שער יפו ושער ציון. הרב טוקצ'ינסקי אמר לפני ההלוויה שהוא אינו רוצה שיכניסו את המיטה למגרש 'עץ חיים', כי 'עץ חיים' אינו מקום מעמד להספדים. הספידוהו הרבנים הגאונים: ר' פנחס עפשטיין, ר' בן ציון ידלר, ר' דוד יונגרייז ור' חיים נאה".
זאת-אומרת, שהם רצו לעקור את השמועה של חטיפת המיטה, והמציאו בכך שמנהל הישיבה לא אישר את ההספד בחצר הישיבה.
לפנינו שני מכתבים המכחישים את הנאמר ב'קול ישראל'.
1. מכתבו של רבי שמואל אהרן וועבר [שזורי], מזכיר 'הרבנות הראשית' אל הרב טוקצ'ינסקי, שהוא ורבי איסר זלמן ילכו לביתו של הרב קוק כדי ללוותו להספדו על הרב קלצקין שיערכו בישיבת 'מאה שערים', שהייתה אז מעוזו של הרב קוק.
2. מכתבו של הרב שמואל רפפורט, רבה של שכונת 'זכרון משה' אל הרב טוקצ'ינסקי: "אנחנו גבאי בה"כ 'אהל משה' בשכונת זכרון משה' מתכבדים לבקש כ"ג להספיד את הנפטר הגדול שלא נספד כהלכה מרן ר' אלי' קלקצין..."
3. מכתב נוסף של הרב שמואל רפפורט, שאינו קשור להלוויית הרב קלצקין, נושא פוליטי הקשור לחברת 'אגודת אחים אנשי אמריקה'. חשון תרצ"ה.
ואכן כעבור יומיים, י"ט באייר, נערך מספד גדול בישיבת 'מאה שערים', בנוכחות רבני העיר וקהל גדול. ההספדים נמשכו עד לשעה מאוחרת בלילה ונשאו בהם דברים: הרב קוק, רבי איסר זלמן, הרב שמואל ראפפורט, רי"מ חרל"פ ורי"מ טוקצ'ינסקי, כפי שמתואר בכת"ע 'שערי ציון' לחודש סיון תרצ"ב.
מצב טוב.