בידספיריט | תגלית. מודעה על כשרות הציקוריה.

תגלית. מודעה על כשרות הציקוריה. מאת רבי שאול בראך אב”ד קאשוי ורבי יחזקאל שרגא הלברשטאם אב”ד שינאווא. 'קונדמאכונג' [הכרזה] - הציקוריה – התחליף לקפה שימש שנים רבות נושא לפולמוס. הציקוריה היה בחזקת היתר עד שבאחד העיתונים נדפסה ידיעה אנונימית על כך שהגויים מערבים בו שומן [איסור]. מזמן לזמן עלה הנושא על שולחנם של רבני ישראל, ראה קטלוג ווינרס, ניסן תשע”ד, פריט 227. וויכוחים אלו הסעירו את העולם היהודי, ורוב חכמי ישראל התווכחו זה בזה, וכל הגולה כמדורה [ראה: מאמריו היסודיים של הרב יחיאל גולדהבר, 'פולמוס כשרות הציקוריה', ישורון, כרכים יט-כ] גם בעיר קאשוי היה מפעל לייצור קפה וציקוריה, ואף הוא עמד תחת השגחה קפדנית. רבה של קאשוי, רבי משה הלוי יונגרייז, השגיח על כשרות המרכיבים ועל תהליך הייצור. ארבעה תנאים התנו עמהם: א) שיעמיד משגיח ירא שמים תמידי. ב) מפתח המפעל יהיה ביד המשגיח, והוא יפתח ויסגור את המפעל. ג) רכישת השומן היא אך ורק בידי המשגיח. ד) בשבת ויו”ט המפעל יהיה סגור. ברבות הימים המפעל נרכש ע”י האחים ”פראנק”, וברשותם היה זכיון ליצור קפה וציקוריה ברחבי ממלכת אוסטרו-הונגריה. בעלי המפעל (הנכריים) ביקשו מאת רבי זלמן שפיצר שיתן כתב הכשר גם למפעל בקאשוי. רבי זלמן אכן נענה להם והעמיד להשגחה את חתנו רבי שמעון סופר אב”ד ערלוי ובנו של בעל כת”ס. כנראה שאדון פראנק לא רצה לקיים את כל התנאים המוזכרים, ורבי משה התחיל להרהר אחר מעשיו ולבו נקפו על טיב כשרות הציקוריה. לכן פנה רבי משה לרבני המדינה להשמיע את חוות דעתם בנושא. ואלו דבריו: ”אל הרבנים הגאונים הצדיקים יושבים על מדין גודרי גדרים ועומדים בפרץ”, היות והרב זלמן שפיצר התישב בדעתו להכשיר את מפעל הציקוריה בעירי 'קאשוי', וביודעי בוודאות אשר מיוצרת בשומן חזיר, וכן שלא רצו לקבל ע”ע את התנאים שהתניתי עמם. ואפילו אם היו מקבלים אותם, לבי מהסס האם להכשירם, הואיל ולחברת 'פראנק' יש עוד מפעלים אשר הם בוודאי לא כשרות, ובנקל יכולים לקחת את כתב הכשרי ולהדביקם על מוצרים שאינם תחת ההשגחה. והנה, הגם שהרבה רבנים עוררוני שבל אחשה בכך, ושתיקתי תהיה כהודאה, ויסברו שאני גם מן המתירים, עם כל זה החרשתי מפני כבוד אותו רב שהתירו. וחשבתי בליבי שהרב המכשיר יתיישב בדעתו ויחזור בו. אולם היות שהמתנתי וראיתי שהוא עדיין עומד בדעתו והרבה נכשלים באכילת איסור, לכן התחברתי עם רוב הרבנים מעדת היראים במדינתינו ואסרנו את הציקוריה המיוצר פה בקאשוי במפעל 'פראנק', ואפילו הכלים שלהם אינם כשרות. וכל יהודי אשר מוח בקדקדו ויראת השם לא כבה בלבו, ישפוט בעיני שכלו על כל הנ”ל ולא יאמין להרב הנזכר. רוב רבני המדינה לא התערבו ולא הביעו דעה, והמעטים שכן הביעו דעה, חיזקו את ידי הרב המשגיח, ולא קבלו את ערעורו של הרב יונגרייז. להוציא מאחד, אחד מגדולי גליציה הלא הוא רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם אב”ד שינאווא מח”ס 'דברי יחזקאל'. בשלהי שנת תרמ”ט קיבל אב”ד שינאווא את הפניה של רבי משה יונגרייז, אבל פעל בדרכו: לבדוק ולחקור ולעמוד בעצמו על אמיתות הענין. הוא פנה אל רבי זלמן והציע לו, ששניהם יסעו יחדיו לקאשוי כדי לעמוד מקרוב על תהליך היצור. רבי זלמן נענה להצעה. הם ביקרו יחד במפעל, ואחר חקירה ודרישה והתוכחות פה אל פה, הוציא רבי יחזקאל כרוז לאיסור. בשובו הביתה, ביום כ' באלול תרמ”ט, פירסם רבי יחזקאל כרוז הנושא את הכותרת 'הסרת המכשלה', ובו אסר בכל תוקף את הציקוריה, ואף הוסיף שמי שהשתמש בה עד כה עליו להכשיר כליו. בכרוז הוא מגולל את עיקרי החששות: בעלי המפעל הפסיקו לקיים את תנאיו של רב העיר. ולא עוד, הנה מלבד שאין השגחה על סוג השומן, גם על השורשים המיובאים יש חשש שמא הוצק עליהם שומן טרם הגיעם לקאשוי. בהמשך דבריו מבואר, שאי אפשר לסמוך על ביטול בס', וכן אין להקל מטעם שלא חשיב מאכל שאין לו טעם, שהרי יש בו טעם גמור. פרסומו זה גרם לזעזוע אצל יהודי גליציה. ולמרות דעתו הנחרצת המשגיח המשיך להנפיק חותמות 'הכשר' על סחורה שיצאה מהמפעל [ר”י גולדהבר התכונן להמשיך בפרסום מחקרו, בנוגע כל מה שקשור לייחס לדעתו של אב”ד שינאווא, הן אצל בני משפחתו והן אצל חסידי צאנז, ובינתיים נמנע מלפרסמו]. תעודה זו מגלה עובדה שלא הייתה ידועה עד עתה. רבי שאול בראך שכיהן מקודם כרבה של מאגנדורף כ-18 שנה, נקרא לכהן, בשנת תרפ”ג, כרבה של העיר הגדולה קאשוי, ושם התפרסם שמו בעולם 'כרבה של קאשוי'. כעבור שלוש ארבע שנים יזם לחדש את ההכשר על המפעל בעירו. בתעודה זו שלא ידועה עליה ממקום אחר: הוא מגולל את השתלשלות הסכסוך, והוא בעצמו שח עם רבה של שינאווא, והשיבו שדעתו שהציקוריה אסורה, לא מטעם חומרא' אלא מעיקר הדין! וזאת בגין שהרבה סודות אינם מתגלות מבעלי המפעל: הן במרכיבים והן בהרכבה. וסיפר לו על סודות שהתגלו לאחר הצגת הדברים מבעלי המפעל. וכן מגלה אב”ד קאשוי: שאחרי פטירת רבי יחזקאל [ב-תרנ”ט] ניהל שיחות עם הרבנים שהיו קשורים לאב”ד שינאווא ועם בני משפחתו, וכולם ענו פה-אחד, שאכן כך היה דעתו עד סוף ימיו. כן קיבל איגרת מאת רבי מנחם מנדל מפריסטיק, המאשר את הנ”ל. ולמרות כל זאת, החליט לחדש את ההכשר וישתדל לבדוק את הדברים לשורשם בתנאים קפדניים ביותר: א) שיעמיד משגיח ירא שמים תמידי. ב) המשגיח ישגיח לאורך כל מהלך הייצור. ג) מפתח המפעל יהיה ביד המשגיח, והוא יפתח ויסגור את המפעל. ג) רכישת השומן היא אך ורק בידי המשגיח. מפתח אחסון השומן, אך ורק בידי המשגיח ד) המוצר הכשר, יסומן כדבעי, ולא יימכר וגם הסיטונאים יהיו אך ורק יהודים יר”ש. תעודה נדירה זו מאירה את הפרשייה שכל כך הסעירה את העולם היהודי בשנים האלה. [1] דף נייר. 23X31 ס”מ. מודפס משני הצדדים. אידיש וגרמנית. מצב בינוני. קרע משוקם אמנותית בחלק התחתון עם פגיעה קלה בטקסט.