בידספיריט | חרם הגר”א נגד החסידים: שריד

חרם הגר”א נגד החסידים: שריד היסטורי יחיד בעולם בכתב יד! איגרת אשרור החרם נגד החסידים, בכתב יד קדשו של הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט שכונה 'פה שלישי להגר”א' (הוא היה גדול תלמידי הגר”ח מוולאז'ין שהיה גדול תלמידי הגר”א). ליטא, שנות ה'תק”פ [1820] לערך. שריד היסטורי כתוב, יחיד בעולם, לאחת המחלוקות הנוראיות ביותר בעם ישראל מאז היותו לעם!      בראשית היריעה נבהיר שאנו עוסקים בפן ההיסטורי של המחלוקת בלבד ולא בפן המהותי שלה שכבר עבר ובטל מן העולם, שהרי כבר 'עבדי רבנן שלמא בהדייהו', החרם הותר, וכיום החסידים והמתנגדים אינם נמנעים מלהתחתן זה בזה ובוודאי שאינם נמנעים מלעסוק במשא ומתן זה עם זה, פרחי החסידים שוקדים על תלמודם בישיבת פוניבז' לצד חבריהם הליטאים, והצורבים הליטאים מרקדים בדבקות על ה'פרנצ'ס' של ר' מיילך בידרמן, עד שהתקיים בנו במלוא הדרו מאמר חז”ל: ”כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים”.      אין כל ספק כי הטלת החרם נגד החסידים היוותה את השבר הגדול ביותר בחוגי היהדות במאות ואולי אף באלפי השנים האחרונות. ייתכן שמאז תקופת ה'צדוקים' וה'ביתוסים' לא נשמע כזאת בישראל, לנדות חלק מעם ישראל ולמעשה להוציאם מכלל ישראל. דבר שלא עשו נגד הרפורמים, לא נגד המשכילים ולא נגד החילונים. במידה מסוימת הצלקת אצל החסידים לא הגלידה לגמרי עד היום, וישנם מזקני החסידים שעדיין נרתעים מלהוציא מפיהם מפורשות את המילה 'חרם' והם מזכירים אותה רק ברמז ”חית ריש”; וכאשר בשנת תשס”ב יצא לאור הספר 'הגאון', הכותב בהרחבה אודות החרם, נזעקו נגדו בחריפות ובכאב האדמו”רים והרבנים החסידיים.       על אחת כמה וכמה בזמן הגר”א מווילנא - בתקופת הטלת החרם גופא, אז ניסו החסידים להילחם כנגד החרם בכל הכלים (הדלים) שעמדו לרשותם. אחד הכלים בהם נקטו החסידים, היה הפצת דִּיסְאִינְפוֹרְמַצְיָה כאילו הגר”א חזר בו מהחרם. זה היה כלי שימושי באותה התקופה שלפני הטלפון ואמצעי התקשורת, כאשר לא הייתה דרך זמינה לוודא חדשות לבקרים את המצב הנתון. מה גם שהגר”א כידוע היה סגור ומסוגר בבית מדרשו בחלונות מוגפים ומיעט לדבר בדברי חולין. לאור זאת נכנסו בח' בתמוז תקמ”ג שניים מרואי פני הגר”א אל הקודש פנימה ושמעו מפיו מפורשות כי לא חזר בו מהחרם והם פרסמו איגרת חתומה ומקוימת בפני עדים נאמנים כי החרם בעינו עומד.      האיגרת הועתקה על ידי רבה של טעלז, והצדיק רבי זונדל מסלאנט בן התקופה ומגדולי מעתיקי השמועה בליטא, העתיק אותה ”אות באות מגוף כת”י אדמו”ר הרב החסיד מוהר”ר משה זלה”ה ראב”ד ד”ק טעלז” כמופיע בראש האיגרת שלפנינו. באיגרת נכתבו במדויק שמותיהם של תלמידי הגר”א ששמעו מפיו כי החרם בתוקף: ”יהושע זעליג ב”ר שמואל, ויצחק באאמ”ו ישכר בער אב”ד ד”ק ראדעשקעוויץ” וכן שמות העדים המקיימים את האיגרת ”משה ב”ר יחיאל מיכל, ויחיאל מיכל בהמנוח אברהם כץ מדרויא”. ארבעתם מגדולי ליטא, מהיושבים ראשונה בממלכת הגר”א.      החסידים שהיו מיעוט נרדף, בליטא ובכלל. חששו ובצדק מלהיות מוקעים ומוצאים מכלל ישראל ולכן השמידו לאורך השנים בשיטתיות כל אזכור לחרם (עד היום ספרי התקופה שפרסמו את החרם כגון 'זמיר עריצים' וכד' נחשבים לנדירים, מכיוון שרובם הושמדו על ידי החסידים במשך השנים). כל כתבי היד הרבניים, נוסחאות החרם - שהוטל שלוש או ארבע פעמים, העתקות רבני העיירות והמחוזות, הכל נעלם והושמד בשיטתיות, אם בצורה של רכישתם על ידי גבירים חסידיים או בדרכים אפלות יותר. כך שלא נותרה בימינו שום עדות כתובה מהתקופה (מלבד כמה כרוזים מודפסים או צילומים בספרים - אך מאומה בכתב יד).      כיצד אם כן שרד כתב היד שלפנינו את הטיהור ההיסטורי שבצעו החסידים? התשובה לכך נמצאת בספר ישן שחיבר ר' אליעזר ריבלין בשנת תרפ”ז. שם הספר הוא 'רבי יוסף זונדל מסלאנט' ונוסח השער הוא: ”תולדות הצדיק רבי יוסף זונדל ז”ל וכתביו כתבי הגר”א מווילנא והגר”ח מוולאז'ין זצ”ל שלא נדפסו עד היום ונמצאו בכתבות יד תלמידם רבי יוסף זונדל” (הספר זמין לקריאה חופשית באתר 'אוצר החכמה'). שם בעמוד נ”ח מופיעה: ”רשימת ההעתקות שבכתבות יד הצדיק רבי יוסף זונדל ז”ל בששה הכרכים מכתבות יד הצריז”ס” ובהמשך הספר, בעמוד ס' מופיע תיעוד המסמך שלפנינו תחת הכותרת: ”קבוצת מכתבים מהגר”א ושארי גאונים בדבר החסידים”, המסמך המסומן שם באות ו' הוא המסמך שלפנינו וזה תיאורו בספר: ”הועתק אות באות מגוף כ”י אדמו”ר הרב החסיד מוהר”ר משה זלה”ה ראב”ד ד”ק טעלז והוא כתב שחתומים עליו יהושע זעליג ב”ר שמואל ויצחק באאמ”ו ישכר בער אב”ד ד”ק ראדעשקעוויץ ומאושר חתימתם ביום ח' תמוז תקמ”ג ע”י משה ב”ר יחיאל מיכל ויחיאל מיכל בהמנוח אברהם כץ מדרויא”. (בספר מופיע תיאור כללי בלבד, המסמך מעולם לא נדפס! ראה צילומים מצורפים).      מתברר איפה כי כאשר הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט החליט לעלות לארץ ישראל, כמו תלמידי הגר”א שלפניו, שהאמינו - על פי דברי הגר”א - כי אין עתיד ליהדות בחו”ל. או אז ריכז רבי זונדל את כל המסורות העתיקות שנשתמרו בליטא, לכדי ששה כרכים בכתב יד, בכדי לשמרם עבור הדורות הבאים. שוו בנפשכם את הישיש רבי זונדל (אשר גדולי דורו אמרו עליו שהיה 'חד בדרא' בנגלה ובנסתר, ושבהיררכיה הליטאית מעמדו שווה ל'בעל התניא' - 'פה שלישי לבעש”ט') מיטלטל כל הדרך הארוכה מליטא לארץ ישראל, בנמלי הים התיכון ועל גבי חמורים, כשהוא נושא על גבו השחוח את משא הדורות של עם ישראל - אותם ששה כרכים המכילים את תמצית המסורות הליטאיות העתיקות וביניהם המסמך שלפנינו. כנראה שזה כל מה שהיה בכוחו הדל לשאת עמו ארצה, אך הוא וודאי ויתר ברצון על כל חפץ חומרי שהצליח לצבור בכל שנות חייו למען מטרה נעלה זו. וכך שרד לו המסמך שלפנינו את מאות השנים האחרונות 'מתחת לרדאר' החסידי, הרחק ממוקד המחלוקת שבמזרח אירופה, כשהוא שוכן לו לבטח בדירתו הצנועה של רבי זונדל בירושלים של מעלה (בה כמעט ולא ניכר ההבדל בין החסידים לליטאים). והרי הוא מוצג לפניכם במלוא יפעתו - ”העדות הכתובה הקדומה ביותר,