בידספיריט | דדה בנדאיד

דדה בנדאיד - contemporary. ציפור, 2017 Bendaid Dede, צבע תעשייתי על עץ, 180x230 ס”מ, חתום ומתוארך. בשנת 1998 , מצא ילד בן שלוש עשרה מיכל ספריי זרוק, התגנב לבית ספרו בדרום תל אביב וריסס מפת כוכבים בגרפיטי על הקיר. מאותו מעשה ספונטני נולד האמן המכונה דדה. כיום, הוא אחד מאמני הרחוב הבולטים והמשפיעים ביותר הפועלים בישראל ובזירה הבינלאומית. שמו האמיתי נותר חסוי עד היום. ”נוח לי ליצור בלי שיידעו מי אני ומאיפה הגעתי”, הוא אומר. עבורו, היצירה צריכה לדבר בקולה שלה. דדה הוא בוגר האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ולאחר מכן למד בבית הספר לאמנויות HEAD בז'נבה. יחד עם זאת, עיקר השכלתו נרכשה ברחוב: בשנות השירות הצבאי גילה לראשונה את כוחו של מסר המוצב בחלל הציבורי, והשיטוטים הליליים בשכונות הדרומיות של תל אביב סיפקו לו את הדלק היצירתי שלא פסק. מאז 2006 דימוי הפלסטר האייקוני שלו מככב על קירות ברחבי תל אביב, ירושלים, לונדון, ניו יורק, ברלין ופראג. עבודותיו הוצגו בביתן הלנה רובינשטיין, במוזיאון נחום גוטמן ובמוזיאון ינקו דאדא, לצד השתתפות בירידי אמנות בינלאומיים במיאמי ורזידנסי ב - Contemporary MANA בניו ג'רזי. בעקבות אירועי השביעי באוקטובר, יחד עם בת זוגו האמנית ניצן מינץ, עמד דדה מאחורי קמפיין הפוסטרים של החטופים שהציף ערים ברחבי העולם. כך הפכו השניים לצמד האמנים הישראלים המוכרים ביותר בעולם. עיסוקו המרכזי של דדה הוא במתחים שבין ממוסד למחתרתי, בין מעמדות חברתיים, ובאבסורד של החיים העירוניים המודרניים. מוטיב החיות משברי העץ נולד כשהוא משוטט בשכונת יד חרוצים המתחדשת ורואה הומלסים אוספים שאריות ארונות ומגירות מאתרי שיפוץ ובונים מהן מקלטים ארעיים שנעלמו תוך ימים. מתוך שברים אלה, של בית שהיה, של חיים שהיו, הוא החל להרכיב יצורים גדולים: חיות ארץ- ישראליות נרדפות ונדודות, שאינן יודעות מנוחה ומחפשות מחסה בנוף עירוני משתנה ואכזרי. הברבור המוצג כאן הוא ביטוי מובהק לעולם הזה. מבוצע בשחור ולבן על רקע שחור עמוק, גופו של הברבור אינו חלק ונוצתי כמצופה. הוא מורכב משכבות של פסי עץ מלוכסנים, כל אחד נושא את טבעת הגיד שלו. כאילו כל נוצה כבר נשכחה תחת עומס תעשייה. אחת החיות הנשגבות ביותר בתרבות האנושית ובמיתולוגיה, הפכה כאן לקולאז' הריסות. יצור שנשאר מכובד ועוצמתי בצורתו החיצונית, ובו בזמן חשוף בשבריריותו. בעוד שהוא מוצג במלוא הדרו, הוא בעצם מורכב מקרשים שאחרים זרקו. כך מבטא דדה את הפרדוקס של הקיום העירוני המודרני: ממלכתי ומוכה, שלם ומפוצל, מתוח בין מה שהיה לבין מה שיהיה. ”הסיפור שבבסיס חיות העץ הוא סיפור של חיפוש מקלט, ” אמר דדה. ”מעולם לא הרגשתי שייך למקום כלשהו.”