בידספיריט | צדוק בן דוד

צדוק בן דוד - b. 1949. מהסדרה: אבולוציה ותאוריה, 1995, מגזרת ברזל בתוך קופסה, גובה: 20 ס”מ רוחב: 110 ס”מ. מקור: אוסף גבי ועמי בראון. ספרות: צדוק בן דוד, De Victor , Realta Magica 2003 , Riservati Diritti I Tutti , Circassia, עמ' 117 מס' 116 (מצולם). תערוכה: מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, משכן לאמנות עין חרוד, אוקטובר, 2009 - אפריל 2010. משה בן דוד, צורף שעלה מתימן ועבד עשרות שנים ביד, ניהל את מחלקת הצורפות של ”משכית” והניח בידי בנו, מבלי שדרש דבר, את היסוד: ”בעבודות האמנות שלי ירשתי מאבא את תשומת הלב לפרטים”, אמר בנו צדוק. כאשר האחרון למד בבצלאל, ביקש מאביו ללמדו להלחים ויחד יצרו השניים תכשיטים עבור משכית. מה שהתחיל מתוך צורך כלכלי, התגלה כאוצר המילים שילווה את יצירתו כל חייו כאמן. הפיליגרן של האב, הניפוח הדקיק של מתכת לתוך צורה, מהדהד ישירות בפסלי המילימטרים ”האווריריים” של הבן. צדוק בן דוד הוא אחד הקולות הפיסוליים המובהקים הפועלים היום על הבמה הבינלאומית. גדל בנס ציונה בצל פרדסים ושדות, שהפכו לימים לחלק בלתי נפרד מן העולם האורגני של עבודותיו. לאחר לימודים בבצלאל שם נאמר לו, כמעט כפסיקה, שלא יהיה אמן, הגיע בן דוד ללונדון ב-1973. ב- 1976 סיים בהצטיינות את לימודי הפיסול בסנט מרטין לאמנויות, ולאחר מכן לימד שם כמה שנים. ב- 1988 ייצג את ישראל בביאנלה של ונציה. מאז הציג יצירותיו במוזיאונים ובביאנלות ברחבי אירופה, אסיה, אוסטרליה וארצות הברית. פסליו עוסקים בטבע ובאדם מנקודת מבט אופטימית וחומלת, דבר יוצא דופן באמנות עכשווית. ”אבולוציה ותיאוריה” היא יצירה מתוך סדרה שיצר בן דוד באמצע שנות התשעים, והוצגה לראשונה במוזיאון הרצליה ב-1995. יצירה שמגלמת במהותה שאלות שליוו אותו לאורך כל דרכו. היא מעלה מחשבות על מהות ההתקדמות האנושית ועל מקומו של האדם בתוכה. בן דוד מאמץ את השפה החזותית של המאה ה- 19, הוא מתכתב עם הוודאות המדעית של דארווין. הדמויות מתארות את מסלול האבולוציה האנושית מן הקוף האב ועד לאדם הזקוף המהלך. האבולוציה אצל בן דוד היא מטאפורה ליחסים המשתנים בין האדם, הטבע וסביבתו. הוא עוסק בפיסול מתכת תוך חקירה מתמדת של גבולות החומר, עד שהברזל הכבד הופך תחת ידיו לדקיק ומעודן, כמעט חסר משקל, בניגוד מכוון לכובד הגולמי של חומר הגלם. המתח הזה, בין החומר לדימוי, בין הכבד לרך, הוא הבסיס של עולמו האמנותי. כאשר טכנולוגיית החיתוך הממוחשבת הפכה זמינה, בן דוד המשיך לחתוך את פסליו ביד. בתוך הצלליות השחורות והמדויקות נותר תמיד גם חוסר השלמות הזעיר של היד האנושית. רעד כמעט בלתי נראה, שמעניק לפסלים תחושה של גוף חי.