בידספיריט | ערן רשף

ערן רשף - b. 1964. רפיון, 2022-2023, שמן על עץ, 61x51 ס”מ, חתום, מתואר ומתוארך מאחור. בציור רפיון של ערן רשף מופיעה מצקת ישנה התלויה על קיר מחופה טפט אדמדם, דהוי ומחורר. כמו רבות מעבודותיו של רשף, גם כאן נקודת המוצא היא חפץ יומיומי, כמעט שולי, שנשלף מתוך סביבת חיים מוכרת ומקבל על הבד נוכחות מרוכזת, שקטה וטעונה. רשף, מן הציירים הריאליסטיים הבולטים בישראל, ידוע ביכולתו להפוך פרטים של פנים ביתי - קירות, אריחים, חפצים משומשים, כתמים, סדקים וסימני זמן - לנושאים ציוריים בפני עצמם. המצקת תלויה במרכז הקומפוזיציה באופן שמאזכר את מבנה הצלב הנוצרי, ובפרט את דמותו של ישו הצלוב: גוף התלוי ברפיון, נתמך אך גם נטול כוח. הזיקה הזו אינה מוצגת באופן מוחשי, אלא נבנית מתוך המבנה הפשוט של חפץ מוארך בין שני אובייקטים קטנים, אולם הדימוי נותר פתוח, מאופק ולא חד־משמעי. שני הפרטים הקטנים התלויים משני צדי המצקת מוסיפים לציור את המתח המרכזי שלו. מצד אחד נראית גומייה כחולה, רפויה כעת, אך כזו שמעצם טבעה אוצרת בתוכה אפשרות של מתיחה. מן הצד האחר נראות שאריות חבל קרוע, הדומות לחבל שעליו תלויה המצקת עצמה. כך נוצר פער בין מה שכבר נקרע לבין מה שעוד עלול להיקרע. הציור כולו מתקיים ברגע ביניים: המצקת עדיין במקומה, אך האפשרות שתיפול נוכחת מאוד. הזמן הוא שחקן מרכזי בציור וניכר גם בבחירת הרקע, שאינו ניטרלי: הטפט האדמדם, בעל הדגם החוזר, נראה מיושן, שחוק, מחורר ומוכתם. הוא מכניס אל העבודה תחושה של זמן מצטבר של שימוש, הזנחה, תלייה והסרה. החורים הקטנים, המסמרים והסימנים על הקיר מרמזים על דברים שהיו שם בעבר, ועל מערכת ביתית שהתרופפה בהדרגה. במובן זה, הרפיון שבכותרת אינו רק מצבו של החבל או של הגומייה, אלא מצב רחב יותר של חומר, זיכרון ואחיזה. רשף זכה בשנת 2010 בפרס חיים שיף לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית, ובעקבותיו הוצגה תערוכת יחיד מעבודותיו במוזיאון תל אביב לאמנות. עבודותיו נמצאות באוספים מרכזיים, בהם מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, והוא נחשב לאחד האמנים העכשוויים המבוקשים בישראל. בשוק המכירות הפומביות הגיעו עבודותיו למחירים גבוהים במיוחד: בשנת 2013 נמכר ציור שלו בתירוש ב־71,000 דולר, ובשנים האחרונות נרשמו גם מכירות בסדרי גודל של עשרות אלפי דולרים. רפיון מדגים את כוחו של רשף להפנות את המבט אל חפץ פשוט ולהטעין אותו במשמעות מבלי להעמיס עליו. הציור נשען על דיוק ריאליסטי, אך עוסק פחות בתיאור המצקת ויותר במצב שהיא מגלמת: תלייה זמנית, מתח מוחזק, וזמן שממשיך לפעול בשקט על כל מה שנמצא בתמונה. שלומית אורן