בידספיריט | ציבי גבע

ציבי גבע - b. 1951. Brown Keffyeh , 1988, שמן על בד, 170x245 ס”מ, חתום ומתואר מאחור. הציור כאפייה משנת 1988 שייך לאחת הסדרות המרכזיות והמזוהות ביותר עם יצירתו של ציבי גבע, מן האמנים הישראלים החשובים שפעלו משנות השמונים ואילך. הכאפייה, שהפכה ביצירתו של גבע לדימוי טעון, חוזר ורב־משמעות, מופיעה כאן לא כייצוג תיעודי או פוליטי חד־ממדי, אלא כתבנית חזותית מורכבת: סימן תרבותי, מבנה ציורי, דגם מופשט, גבול, מסך וזיכרון בעת ובעונה אחת. הציור מדגיש את הריבוד והרב-שכבתיות: בחזית קופץ לעין דגם הכאפייה הפלסטינית בצבע כהה ובולט ובמשיחת מכחול אקספרסיבית, ומאחוריה הד בהיר יותר של אותו הדגם בהזחה. מאחורי אלה נפרשת רשת כהה, אלכסונית, בעלת נוכחות כמעט גופנית ובין לבין מפציע הצבע הצהוב בכתמיות לא סדורה. המפגש בין הדגם השחור־חום הכבד לבין הרקע הפתוח והציורי יוצר מתח עז בין סימן לבין חומר, בין זהות לבין הפשטה, בין דימוי מוכר לבין התפרקותו בתוך השדה הציורי. על כך נוסף מתח נוסף בעטיים של שולי הכאפייה המעוטרת בדגם מסורתי בין קווים ישרים וכהים, היוצרים ניגודיות חריפה נוספת. שנת 1988 מעניקה לציור הקשר היסטורי משמעותי. זוהי תקופת האינתיפאדה הראשונה, שבה הכאפייה הייתה נוכחת במרחב הציבורי הישראלי לא רק כאביזר לבוש, אלא כסמל פוליטי ותרבותי טעון. גבע אינו משתמש בסמל הזה כאיור או ככרזה, אלא מעביר אותו אל תוך שדה האמנות, שם הוא מאבד מן החד־משמעותיות שלו ומתחיל לפעול כמבנה פתוח לפרשנות. הכאפייה הופכת לדימוי שמחזיק בתוכו קירבה ופחד, משיכה ודחייה, היכרות וניכור. גבע המשיך ופיתח את סדרת הכאפייה במשך שנים, תוך שפעמים רבות הוא מפשט את הדימוי עד כי לא ניתן להבחין אם מדובר בכאפייה או בגדר או סבכה, ובכך הוא פותח את הדימוי למשמעויות שונות. עבודה זו, שהיא מהמוקדמות בסדרה, נאמנה יותר לצורת הכאפייה המסורתית, ובכך ייחודה. הציור של גבע מודרניסטי, נטוע במסורת של ציור מופשט, בעיסוק בדגם, חזרתיות, קצב וקו. יחד עם זאת, אי אפשר לנתק אותו מן ההיסטוריה המקומית, מן הגוף ומהמרחב הפוליטי שבו נוצר. קווי המסגרת, הפסים האופקיים והאנכיים, והעיטורים החוזרים בשוליים, יוצרים תחושה של אובייקט טקסי כמעט, אך גם של דבר כלוא, ממוסגר ומפוקח. בכך טמון כוחו של הציור: הוא אינו מסתפק בזיהוי הסמל, אלא בוחן את האופן שבו סמל נטען, נשחק, מתפשט ומחלחל אל התרבות החזותית. גבע מציב את הכאפייה על הגבול שבין ציור לבין מציאות, בין דגם לבין עמדה, ומותיר את הצופה מול משטח שאי אפשר לקרוא אותו רק כקישוט, אך גם לא לצמצם אותו לאמירה פוליטית אחת. כאפייה הוא ציור טעון, חד ועקרוני, המזקק את יכולתו של גבע להפוך דימוי מקומי מוכר לשדה ציורי עשיר, מטריד ופתוח. שלומית אורן