בידספיריט | יחזקאל שטרייכמן

יחזקאל שטרייכמן - 1993 - 1906. רמזור, 1960, שמן וטכניקה מעורבת על בד, 105x79 ס”מ, חתום ומתוארך מאחור. הציור רמזור משנת 1960 מציג את יחזקאל שטרייכמן באחד הרגעים המרתקים ביצירתו: המעבר מן הציור הפיגורטיבי־מופשט של שנות הארבעים והחמישים אל שפה חומרית, חופשית וניסיונית יותר, שבה פני השטח של הציור הופכים לזירה פעילה של פעולה, מחיקה, הצטברות וגילוי. שטרייכמן, מן הדמויות המרכזיות באמנות הישראלית וממייסדי קבוצת ”אופקים חדשים“, היה מהאמנים שהובילו את המהלך המודרניסטי המקומי אל עבר הפשטה לירית, אך מעולם לא ויתר לחלוטין על הזיקה לעולם הפיגורטיבי. גם כאשר הדימוי מתפרק, נותרת בציוריו תחושה של מבנה, מקום, אור ותנועה. בציור זה בולט המתח בין קומפוזיציה אדריכלית כמעט קשיחה לבין טיפול ציורי חופשי וסוער. משטח הבד מחולק לאזורים גיאומטריים מרומזים: מלבנים, רצועות אופקיות ואנכיות, אזורי חריצה, שכבות צבע עבות ומרקמים מחוספסים. בתוך המרחב הכחול־ אפרפר, הנדמה לעיתים כקיר עירוני, חזית בניין או חלון אטום, מופיע במרכזו העליון של הציור אלמנט קטן אך טעון: מעין עיגול בולט המכיל שלושה עיגולים קטנים יותר בצבעי של אדום, צהוב וירוק. נקודת הצבע הזו שוברת את האיפוק הכרומטי של המשטח ומעניקה לציור את שמו ואת המפתח לקריאתו. הרמזור, אובייקט עירוני יומיומי ופונקציונלי, אינו מופיע כאן כתיאור ישיר של רחוב, אלא כסימן. הוא מציע מחשבה על עצירה ותנועה, על סדר בתוך כאוס, על מערכת חוקים בתוך מרחב חומרי בלתי יציב. דווקא משום שהוא קטן ביחס לממדי הבד, הוא מושך אליו את המבט ומארגן סביבו את השדה הציורי כולו. הצבעים המוכרים של הרמזור מקבלים כאן משמעות ציורית כמעט טהורה: כתמי צבע זוהרים, הכלואים בתוך מרחב כהה, מחוספס ואינטנסיבי המדמה שעת לילה. הטכניקה המעורבת מאפשרת לשטרייכמן להרחיב את גבולות הציור המסורתי. פני השטח אינם רק מצע לצבע, אלא גוף ממשי: חרוץ, מגורד, בנוי בשכבות, לעיתים כמעט תבליטי. החומריות הזו משקפת את רוח הזמן של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, תקופה שבה אמנים רבים בארץ ובעולם ביקשו להטעין את המופשט בנוכחות פיזית, בלתי אמצעית, ובא בניגוד בולט לציורי צבעי המים ששטרייכמן מפורסם בהם. יחזקאל שטרייכמן מהווה אבן דרך בציור הישראלי ותרומתו הרבה להתפתחותו. ציור זה שונה בחומריות שלו מציוריו האחרים ולכן מהווה רגע נדיר בהתפתחותו היצירתית. רמזור הוא ציור שבו העיר, החומר והסימן נפגשים. הוא אינו מתאר נוף עירוני, אלא מזקק את התחושה שלו: צפיפות, קצב, שחיקה, אור מהבהב בתוך מרחב אפור־כחול. בכך הוא מדגים את כוחו של שטרייכמן להפוך פרט יומיומי מוכר לדימוי ציורי מורכב, פתוח ורב־משמעות. שלומית אורן