בידספיריט | יגאל תומרקין

יגאל תומרקין - 2021 - 1933. מונה ליזה, 1969, שמן וקולאז' על בד, 81x65 ס”מ, חתום ומתוארך. הציור שלפנינו מציג את יגאל תומרקין במלוא עוצמתו כאמן של התנגשויות: בין ציור לקולאז׳, בין תרבות גבוהה לתרבות רחוב, בין מחווה לבין חילול, בין זיכרון היסטורי לבין מחאה עכשווית. במרכז הקומפוזיציה מופיעה דמותה של המונה ליזה, מן האיקונות המזוהות ביותר בתולדות האמנות המערבית. אך אצל תומרקין היא אינה ניצבת כמודל של הרמוניה, יופי נצחי או הערצה מוזיאלית; היא נלכדת בתוך מערבולת של סימנים, כתובות, מחיקות, התזות צבע, גרפיטי, מספרים ופעולות ציוריות אלימות כמעט. דמותה של המונה ליזה מלווה בגזרי עיתונים של דימויים קלאסיים נוספים, החל מהאדם הוויטרובי של דה וינצ'י, דרך המלאכים המשיבים רוח בציור 'לידתה של ונוס' של בוטיצ'לי, וכלה בדמותה של המקוננת מתוך ה'גרניקה' האיקונית של פיקאסו. בחירתו של תומרקין בדימוי של לאונרדו דה וינצ׳י אינה מקרית. המונה ליזה היא לא רק יצירת מופת, אלא סמל של קאנון, בעלות תרבותית ומבט מערבי ממוסד, והשילוב עם היצירות האחרות מעורר מחשבות לגבי דימוי האישה בעיניים גבריות לאורך תולדות האמנות. תומרקין, שמאז שנות השישים פיתח שפה אנטי־מונומנטלית ופרובוקטיבית, מתייחס אל הדימויים הללו כאל חומר עבודה. הוא מציב אותם בתוך מרחב פרום, פצוע ורווי הפרעות, ובכך מחלץ אותם מן השלווה המוזיאלית ומעביר אותם אל הרחוב, אל שדה הקרב של התרבות החזותית. הקומפוזיציה בנויה כשכבות של פעולה וזיכרון. במרכז נראית דמותה של מונה ליזה, אך היא מוסתרת, מכוסה ונחתכת על ידי כתמים שחורים רחבים, צלב אדום בולט, נזילות צבע ושרבוטים. הכתובת ”NON ”בפינה השמאלית העליונה, יחד עם המילה ”GO ” שחוזרת על עצמה והמילה ”ON”, בשילוב עם ספרות וסימנים הפזורים על פני הבד, מעניקות לעבודה ממד של סירוב ומחאה. זהו ציור שאינו מבקש לייפות את הדימוי, אלא לערער אותו; לא להציג תרבות כמערכת יציבה, אלא לחשוף את האלימות, האבסורד והכאוס הנמצאים מתחת לפני השטח שלה. השימוש בשחור ובאדום מחריף את תחושת הדחיפות. השחור מופיע כמחיקה, ככתם, כצל או כצורה קליגרפית פראית; האדום פועל כסימון, כפצע, כאות אזהרה, במיוחד בולט סימן איקס אדום. בתוך כל אלה ממשיכה המונה ליזה להביט החוצה - שקטה, כמעט אדישה - והפער בין שלוות הדימוי המקורי לבין סערת המשטח שסביבו מטעין את העבודה במתח דרמטי. כמו רבות מעבודותיו של תומרקין, גם כאן הציור אינו מסתפק בשאלה אסתטית. הוא שואל מה קורה לדימויים הגדולים של התרבות כשהם עוברים דרך ההיסטוריה, דרך הפוליטיקה, דרך האלימות של המאה העשרים ודרך ידו של אמן שאינו מוכן לקבל סמכות ללא ערעור. העבודה מציבה את הצופה מול קאנון שנפרם לנגד עיניו, אך דווקא מתוך הפירוק הזה נולדת אנרגיה ציורית חדה, חופשית ובלתי מתפשרת. גם במרחק כ-60 שנה מעת יצירתו, השאלות הללו נותרות רלוונטיות. שלומית אורן