בידספיריט | משה גרשוני

משה גרשוני - 2017 - 1936. רקפות, 1983, טכניקה מעורבת על נייר, 100x140 ס”מ, חתום ומתוארך מאחור. תערוכה: משה גרשוני, גרשוני *, שרה בריטברג-סמל, מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2010 . מדבקת מוזיאון תל אביב מודבקת מאחור. הדימויים שלי הם אלה שמקרקשים אצלי בתת-התודעה של הבטן”, אמר גרשוני לשרה ברייטברג-סמל בשיחה לקראת התערוכה הגדולה שלו במוזיאון תל אביב ב-2010 ומי אם לא הרקפת הנחמדת, שצומחת לפלא מתחת לסלע, בשירו המוכר של לוין קיפניס, מקרקשת לנו בתת-תודעה ובזיכרון הילדות הישראלית? או הרקפות שתפרחנה ביום אביב בבאב אל וואד, בשירו של חיים גורי, הצומחות בצידי מצבות וקשורות למות חיילים? אלא שגרשוני, כדרכו, לא צייר ”רקפת נחמדת” מרפרפת ברוח, אלא מפגש דחוס ואינטנסיבי בין צורות ביומורפיות מפותלות, טקסטים, שמות, כתמים וצלבי קרס. הרקפת אצלו היא לא רק דימוי של פרח מקומי נוסטלגי אלא תנוחת גוף ענוג וסימן של קרבה למוות ולמיניות. ברישומי נייר מוקדמים שרשם בהם אטיודים של עירום גברי מתבהר הקשר בין עלי הכותרת המפותלים של הרקפות לבין מוטיבים פאליים והומו-ארוטיים. הציור שלפנינו מקדים בשנה את סדרת ”ח”י רקפות” הגדולה והמונומנטלית, ושייך לסדרה של עבודות מינוריות יותר, מ-1983 שכבר מתנסה בחיבור נועז בין עלי כותרת פאליים, צלבי קרס ושמות גלותיים של גברים או ילדים (יצחקלה, יענקלה, מוישלעך). עבודות אלה אינן מכילות את ה'תפר' המודגש בין שני הגיליונות האופייני לסדרה ”ח”י רקפות”, גם לא את פסוקי תהילים המקיפים את ארבע צלעות הגיליונות הכפולים שלה. אך כבר כאן הפורמט גדוש בדימויים טעונים: צורות צמחיות מעובות, סגולות כהות, צומחות בפיתול כלפי מעלה, על רקע רישום נרגש של גביע הכותרת של פרח הרקפת. שני צלבי קרס מרחפים בין העלים ובפינה הימנית למטה מתפשט כתם בוהק של צבעי זכוכית בגוון צהבהב, כנוזל גוף מתפשט. הצורות העולות מהדהדות את הברושים המתפתלים של ון-גוך שגרשוני צייר לו כמה מחוות של הזדהות וקרבה, כשהוא מקפיד לשמר הן את תנועת ההזדקפות והן את רפיון הכיפוף של צמרת הברוש. השמות הכתובים מהדהדים חיים שאבדו וגבריות אחרת. אצל גרשוני לא קיימת הירארכיה בין ארוס לבין תפילה, בין גופני לרוחני, בין ישראלי לגלותי, או בין יהודי לנוצרי. הדימויים שלו נעים בין ”טיפה סרוחה” ל”נשמה טהורה” - זאת ”הקשת המטמורפית הגדולה” שתמיד שאף אליה וביקש לייצב אותה בעבודתו. לכן, כשברייטברג סמל אומרת, בפתח ספרה, ”גרשוני גדול עלינו”, היא מתכוונת שלא ניתן לאלף אותו לתוך נרטיב אחד, כי תמיד ”משהו יסודי נעלם בדרך” ואף-על-פי-כן החיים פועמים בציוריו במלוא מורכבותם העשירה. טלי תמיר