בידספיריט | אביגדור סטימצקי

אביגדור סטימצקי - 1989 - 1908. ללא כותרת, שמן על בד, 92x65 ס”מ, חתום. חתום מאחור. האתגר לזהות מיד את כתב ידו של סטמצקי מפתה: הגוונים התכולים מעט נוטים לזריצקי, העומס הציורי מזכיר את שטרייכמן, אך לא – ידו של אביגדור סטמצקי היא תמיד יותר מהורהרת, מופנמת, ומרוחקת הן מן הפירוק האנליטי של זריצקי והן מן העיסוק ביופי של שטרייכמן. סטמצקי מציע תמהיל אחר. ”לא להסביר. יש / לו פה. לתת לצבע / לחפש עמוד להתגרד / ולהגיע אלי משופשף”. כך כתב המשורר ישראל אלירז בשיר שהוקדש לסטמצקי וכך נראים גם הצבעים בציור שלפנינו: לא זוהרים כצבעי-יסוד נקיים, גם לא תמימים ותכולים, אלא טיפה מלוכלכים, משופשפים, מעורבבים במעט לבן, או אפור, ומוטמעים היטב זה בזה. שכבות עמוקות יותר מהבהבות ומבליחות מבפנים, ומשיכות הצבע העליונות מודעות למטען המועשר שנמצא מתחתן. אין קונטורים, כי אין צורות מובחנות. במקום קונטורים, המסמנים צורה, ישנם קווים וכתמים שמנהלים ביניהם דיאלוג אינטנסיבי. הציור שלפנינו מייצג את שלב השיא בהפשטה של סטמצקי, בשלהי שנות ה-70 ותחילת ה-80, שרק באמצען חזר, בהדרגה, לפיגורטיביות חלקית, עד למותו ביולי 1989. הציור נעשה בצבעי שמן, לפני שסטמצקי גילה את הטמפרה היבשושית שתאמה לנטייה שלו לציור מופנם, לא זוהר ומוחצן, שנוטה למונוכרומיות מדודה. בציור הזה כמה קווים של כתום זוהר מקפיצים את המערכת האפרורית-כחולה- לבנה ומייצרים, בשפת המופשט, ”אירוע ציורי”: התרחשות מקומית נרגשת שמשליכה ניצוצות של אנרגיה על הציור כולו. יחד עם זאת, הציור מכיל יסוד 'ארכיטקטוני', כביכול, בהיותו מחולק לארבעה ריבועים, כמו ארבעה חדרים, ומגרעת שמתפקדת כמו 'כניסה' לציור. ואכן, הקומפוזיציה המרובעת מתכנסת למרכז ומותירה סביבה מירווח, שמנשים את הציור ומאפשר לו לרחף מעט בתוך הפריים הגדול. 'לא להסביר, יש לו פה', כתב אלירז על כתם הצבע שאצל סטמצקי חי את חייו בביטחון מוחלט, כישות אוטונומית שאינה זקוקה להצדקה או להסביר את עצמה. סטמצקי עצמו דיבר על הקשר המתמשך שלו לטבע ועל כך ש”תמיד הלך אל הנופים”, אך כאן הוא כבר לא נזקק לנוף ופועל באופן חופשי בגבולות הפורמט המצויר. אין ספק שמבין ארבעת ה'חדרים', החדר האפרורי למעלה, הריק/מלא בשקט כחלחל הוא הרגוע מכולם ובמיוחד בימים אלה בא להיכנס אליו לתפוס שלווה מדידטיבית. טלי תמיר