בידספיריט | יאיר גרבוז

יאיר גרבוז - 2026 - 1945. החיים בצרור, , 2006 אקריליק על דיקט, 160x200 ס”מ, חתום ומתוארך. ספרות ותערוכה: יאיר גרבוז, מבחר עבודות 1957-2006, המוזיאון הפתוח, תפן, 2006 (מצולם). בספר המקיף על יצירת גרבוז, שראה אור לרגל תערוכתו במוזיאון הפתוח בתפן, 2006, קרוי הציור הזה - ”החיים בצרור” (כשם סדרת ציורים מאותה שנה), כנראה בזכות צמד הצרורות הגדולים ותיבת הצרורות שלידם – שם, בפינה ימנית תחתונה של הציור. התמונה (המבוססת על איור ישן) מייצגת סיפון של אניית עולים יהודים, ככל הנראה עולים ממזרח-אירופה לארה”ב מתישהו בתחילת המאה ה- .20 המילים ”הורה הורים” מכַוְונות, מן הסתם, לזיהוי המהגרים היהודים עם הדור הגלותי של ההורים והסבים, מילת-רבים שביחיד היא הורֶה, אך בניקוד שונה היא הורׇה - מחול ישראלי עממי. והרי לנו דואליות גרבוזית טיפוסית של זיקה ורחק. ומדוע המילים באנגלית – ”סופר- לק”, מזל-על? אולי, משום מזלם הטוב של הפליטים השטים אל חוף-מבטחים, ואולי פשוט משום שהצייר נקט גם בסופרלק לצורך ציורו זה (לצד עפרונות, תרסיס וחפצים מודבקים, בנוסף לאקריליק כאמור). מזה כחמש שנים שיאיר גרבוז הרבה לייצג ציורים מלודרמטיים (בעקבות איורים ישנים) של אירועי פוגרום ושאר התעללויות ביהודים. כך בסדרת ”אירופה לא תלמד אותנו”, כך בסדרת ”הצד היהודי של שטרייכמן” ועוד. במאמר מ- 2011 בשם ”מודרני אני לפניך”, שנושאו הפן היהודי בציורי גרבוז, כתבתי: ”בלב החילוניות המתרוננת של חבורת 'דלות החומר' צנח לו חייזר ה'אידישיקייט', כשהוא מוגן היטב בשכפ”ץ ההומור והאירוניה. [...] תמונות שריפה ופליטים, גם כשלא אופיינו בחלקם באטריבוטים 'יהודיים', נקשרו עתה בעל-כורחן לסאגה הגלותית. בסדרת ציורי 'הצד היהודי של שטרייכמן' (2004-2003) כבר נדרש גרבוז לתמונות ישירות מהווי העיירה היהודית לעת אסון. וכשצייר את ציורי 'החיים בצרור' (2006) אף הציג בפנינו מהגרים יהודים חרדים היושבים על סיפון אנייה. אם בשנות ה- 70. כתב גרבוז בציוריו - 'אנוס להיות ציור', הרי שעתה אישרו הציורים את 'אנוס להיות ציור יהודי'.” ב- 2005 הודה גרבוז בשיחה עם החתום מטה: ”צודק זה המזהה בציורים תחושה של גלות ואפילו של אנטישמיות. באבולוציה שלי יש שטעטל ובאבולוציה שלי יש פוגרום. גם הקיבוץ שאליו נשלחתי, כפר-החורש, גם הוא התגלה לי כעיירה נוספת.” האמן, שנודע מאז שנות ה- 70 בטיפוליו השנונים בנוסטלגיות ארצישראליות, בתעמולה ציונית, בעולי המזרח, בחלוצים, בערבים ועוד – חש מאוחר יותר, בסמוך לגיל העמידה, בצורך לחשוף את זיקתו האמביוולנטית ליהדות המסורתית ולגלוּת, זו של סבו והעיירה היהודית. האמת, כבר ב- 1958, בהיותו בן , 13 צייר רישומי תפאורה להצגת ”מוטל בן פייסי החזן” של שלום עליכם וייצג בתי עץ של העיירה מטים ליפול וביניהם יהודים עוטי קפוטות ונשים עטויות שביס. אך היה זה ב- 1993, במהלך ביקורו במוזיאון היהודי בפראג, שגרבוז עלה ונכנס לעליית-הגג היהודית שלו, שעה שציור ילדים מגטו טרזינשטט ”פתח בתוכי מחדש דלת לזיכרונות יהודיים מבית סבא, בלי שמץ של חזרה בתשובה או געגוע עמוס תקווה.” (מתוך ספרו של גרבוז מ- 2000, ”כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת”). ועם זאת, עדיין האסטרטגיה של ההיחשפות המתחפשת, הגילוי צורך ההסתרה, ה”כן” וה”לא” שהתערבבו. עצם הנקיטה באיורים סנטימנטליים וסנסציוניים, שרובם מעוצבים במקורם בריאליזם אקדמי ומלודרמטי – עצם נקיטה זו מציבה את התוכן המצוטט כמושא נלעג-משהו-לכאורה, פרודיה-לכאורה. אלא, שלא: גרבוז מגלה אמפתיה של ממש כלפי נושאיו היהודיים, גם אם לעולם לא ירשה לעצמו להופיע בציבור כסנטימנטלי. גדעון עפרת