בידספיריט | לאה ניקל

לאה ניקל - 2005 - 1918. ללא כותרת, , 1968 שמן על בד, 80x70 ס”מ, חתום ומתוארך מאחור. מקוריות הציור אושרה ע“י מירה אבגר, נכדתה של האמנית. בשנת , 1968 השנה שבה צויר ציור זה, הייתה ניקל בין מגוריה ברומא לביתה בתל אביב, אחרי 11 שנים של שהות בפריז ושנתיים בניו יורק, לאחר שייצגה את ישראל בבינאלה בונציה (1964) והוכרזה ככלת פרס משרד החינוך והתרבות לציור לאותה שנה. ב1968- ניקל כבר ציירת מוכרת ובעלת מוניטין, ומעמדה בשדה האמנות הישראלי יציב וללא עוררין. היא האישה היחידה בין קבוצה של גברים, ציירי המופשט הלירי הישראלי, אך היותה במיעוט מגדרי אינו משפיע על בטחונה העצמי. להפך: ניקל מעורה בעולם האמנות העכשווית בעולם, ומביאה אתה רוחות חדשות מאירופה ומניו יורק. עצמאותה וניידותה בין מרכזי האמנות בעולם מעניקה לה חירות פנימית וחופש לעצב בעצמה את שפת הציור שלה, כשהיא צבעונית, נועזת, כתמית, גם ניסיונית לעתים. המופשט של ניקל הוא מופשט עקרוני ויסודי, שאינו זקוק לנקודת מוצא או השראה מהנוף או מהטבע. שלא כמו זריצקי, היא מתחילה את הציור לא מהרי צובה או יחיעם, אלא מן הבד הריק שניצב מולה. הפורמט האוטונומי הוא מסגרת העולם שאליו היא מתייחסת. ההפשטה הציורית לגביה היא שפת המודרניזם הגבוה, על-אף העובדה שציר הזמן כבר התקדם למחצית השנייה של המאה העשרים ועידן הפופ ארט נושף בעורפו. 1968 בישראל, שנה אחרי המפץ של מלחמת ששת הימים והרחבת גבולות הארץ, מועקת הכיבוש והתמורות התרבותיות והפוליטיות שהביא איתו, עדיין לא הובנו לעומקן. החברה הישראלית עדיין רואה עצמה כחברה חילונית, ליברלית ודמוקרטית, ערכים שהציור של לאה ניקל מבטא ברוחו החופשית והאופטימית. לצד תומרקין, ליפשיץ רפי לביא ויאיר גרבוז, ניקל ממשיכה לתחזק את האמנות הישראלית החדשה והצעירה, זו שאינה רואה עצמה עוד מגויסת לתכנים לאומיים. בעולם האמנות, שלהי שנות ה-60, ו – 1968 במיוחד, היא גם שנת מפנה: מעמדו של הציור המופשט מתחיל להתערער, ומתחזקים רעיונות קונספטואליים שדוחקים את הציור בכלל ואת המופשט בפרט, אל השוליים, לקראת שנות ה70- ה'רזות'. המינימליזם האמריקאי, כזה שניקל בודאי פגשה בניו יורק. מזנב בגודש הציורי של האקספרסיוניזם המופשט ומציב כללים חדשים, מסוגפים וסדרתיים במובהק. אך ניקל לא סטתה מדרכה והמשיכה, עד סוף ימיה, לדבוק בציור החיוני והדינמי שלה, החוגג שמחת חיים, אופטימיות, ונדיבות קורנת. הציור שלפנינו מתכתב עם זרם הטאשיזם הצרפתי, בהדגישו את כתמי הצבע, ואת המפגשים האנרגטיים ביניהם. גווניו הכתומים והאדומים, והמפגש הקופצני עם הטורקיז, אופייניים לניקל. לכאורה הציור מופשט לגמרי, אך האוריינטציה האנכית מייצרת אסוציאציה של דמות, שתי עיניים שחורות מציצות באמצע, ואולי, ניתן לשער כאן מין מגרפה או קלשון שמוחזקים מאחורי הכתף... באותה נשימה אפשר לבטל את האסוציאציות הללו כלא רלבנטיות, צצות ונעלמות, ולהתבונן בכתמים הוורודים השזורים במתחם האוקר, ובכתם הלבן העליון שמקפיץ את הקומפוזיציה כולה. ניקל במיטבה, צעירה, חיונית, צבעונית ומשוחררת. טלי תמיר