בידספיריט | מואיז קיסלינג

מואיז קיסלינג - 1953 - 1891. אגרטל פרחים, , 1916 שמן על דיקט, 50x39.5 ס”מ, חתום ומתוארך. ספרות: מואיז קיסלינג, ז'או קיסלינג, מס׳ III, עמ׳ 218, מס' 4 (מצולם). מואיז קיסלינג, יליד קראקוב ובוגר האקדמיה שלה לאמנויות יפות, הגיע לפריז ב- 1910, אותה שנה שבה הגיעו לעיר מרק שאגאל, חנה אורלוף ופבלו פיקאסו, חמש שנים אחרי שמודליאני ופסקין התיישבו בעיר (1905), שנה לפני בואו של קיקואין (1911) ושלוש שנים לפני שסוטין הצטרף לחבורה (1913), העשורים הראשונים של המאה העשרים היו זמנם של המהגרים לפריז, בעיקר אמנים ממזרח אירופה (רוסיה, פולין, רומניה), שהתגודדו יחד במונמארטר ובמונפארנאס, ויצרו יחד את ”אסכולת פריז“. כל פרח ציירים צעיר מן הפרובינציה האירופית נשלח אז לפריז לחוות במו עיניו וגופו את ניצוצות האוונגרד המודרני המתעצב ונבנה. כך גם מואיז קיסלינג נשלח על ידי מורהו, הצייר הפולני יוזף פאנקייביץ, למכה של האמנות המודרנית על מנת להתעצב מחדש בניחוח צרפתי. קבוצת הציירים היהודים שהגרו לפריז בראשית המאה העשרים, ויצרו את תת הקבוצה של ”אסכולת פריז היהודית“, לא התכוונו כלל ליצור אמנות יהודית. תאבי ציור ורעבים לכל חידוש אמנותי, הם ספגו בצמא משהו מכול זרם רלבנטי – החל באימפרסיוניזם, דרך פוביזם ועד קוביזם, אקספרסיוניזם ואפילו סוריאליזם בשלב מאוחר יותר. מלבד שאגאל, שצייר את העיירה היהודית, את הכנר על הגג ואת ריחוף אהבתו לבלה אשתו, איש מהם לא הצטיין במוטיבים יהודיים. בעקבות מנהיג הקבוצה - חיים סוטין, הם ציירו נופי כפר סוערים רוויי צבע, סצנות אורבניות, דיוקנאות נשים וילדים, עירום חושני וקומפוזיציות של טבע דומם. הציור שלפנינו מדגים את המיומנות של קיסלינג בקומפוזיציות של טבע דומם. הציור מתייחד בנקודת המבט הפינתית שלו: קיסלינג בנה כאן מפגש מדויק בין קווים ארכיטקטוניים אלכסוניים של החלון הפרספקטיבי, לבין פריחה כפולה – זו של זר הגלדיולות השופע ושל עיטור השושנים שעל האגרטל. העיטור התחתון מתהדר בסגולים ואדומים כהים, ואילו פרחי הזר מקלילים בצהוב וכחול, חולקים רקע של נוף מואר בחוץ ווילון ירוק כהה בפנים. האלכסונים של החלון מקבלים הד נוסף באמצעות משולש הקופסה הירוקה, הנכנס לפריים מן הפינה השמאלית התחתונה, ועל הדופן הפנימית שלה הוא גם חתם את שמו. ההעמדה המדויקת הזו יצרה פינה אינטימית שנעה בין חוץ בהיר לפנים כהה ומדגישה את ההבדלים ביניהם: מה שבפנים, בתוך הבית רקום ומעוטר, מה שבחוץ – צהוב ומואר. הבחירה בכלי המעוטר, שנראה יקר-ערך, מעידה על מה שההולנדים קראו ”טעם כל-אירופי“, שהתבסס על כלי פורצלן מיובאים ממקורות שונים, שהתאזרח באירופה כולה וניתן לזהות דומים לו גם בציורים אחרים, בין השאר בציור טבע דומם של המורה הפולני שלו, פאנקייביץ‘. בניגוד לקומפוזיציות השופעות של טבע דומם על שולחן שצייר פנחס קרמנייה, אף הוא מחברי האסכולה היהודית בפריז, הציור של קיסלינג צנוע, שומר על חוש מידה, וממוקד באובייקט אחד. אך דווקא בגלל זה הוא כל כך חי ומחמם את הלב. טלי תמיר