בידספיריט | מרדכי ארדון

מרדכי ארדון - 1992 - 1896. תעתועי הסוס השחור, 1972, שמן על בד, 130x97 ס”מ, חתום. מתואר ומתוארך מאחור. אוסף רובין ופייגי צימרמן, ישראל. ספרות: •מרדכי ארדון, מישל וישני, ניו-יורק, , 1973 עמ' , 234 מס׳ 285 (מצולם). •מרדכי ארדון, קטלוג מקיף, דליה ארדון איש-שלום, ירושלים, , 2019 עמ' , 197 מס' 360 (מצולם). ספרות ותערוכות: •מרדכי ארדון, גלרייה מארלברו לאמנות יפה, לונדון, , 1973 מס' , 29 עמ' 47 (מצולם). •מרדכי ארדון, רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, , 1985 מס׳ 19 (מצולם). •מרדכי ארדון, זמן חלל ומטפיסיקס, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003 מס׳ 16 (מצולם). •הספרייה הלאומית, האור הגנוז של מרדכי ארדון, יצירות נבחרות, 2003-2004. ארדון היה בן 76 כאשר צייר את הציור הזה, אמן שבע-ימים וכיבודים בינלאומיים, מי שכבר גיבש היטב שפת סמלים והפשטה, ומי שנמנה על נבחרת אמני הגלריה היוקרתית, מאלבורו. זו האחרונה הציגה את הציור לראשונה ב-1973 זמן קצר בטרם פורסם בניו-יורק בספרה הנודע של מישל וישני על האמן. ב- 1985 הוצג הציור ברטרוספקטיבה של ארדון במוזיאון תל אביב, ומאז – בתערוכות נוספות. קלאסיקה ארדונית במיטבה. פעם נוספת, ארדון פורש בפנינו שמיים גורליים, סרוקים באי- שקט במסרקת ברזל, ואשר כדורים קוסמיים שחורים, אדומים וחומים מרחפים בהם, לעתים כמטוטלת של שעון (באותה שנה, 1972 יצייר ארדון גם את ”שעון ענק”, שחלק מספרותיו נשרו ממנו לשמיים העוטפים). אלא, שבתחתית החזיון השמיימי מונח לוח שחמט ועליו רק שלושה פיונים (”רגלים”) שחורים ושמוטים, סימן ידוע להכרה בתבוסה במשחק השחמט. עתה, מצטרפים אליהם שני ”סוסים” שחורים, שמוטים אף הם ואבודים בחלל. ארדון הרבה לעסוק בציוריו שמאז שנות ה- 50 באניגמה של גורל האדם בכלל ובסוגיית המלחמה בפרט. עתה, ל”נפילתם” של החיילים הפשוטים (הפיונים) מצטרפים סוסי הפרשים, החוברים לכדורי השחור והאדום, שבשורתם מרה. ארדון של 1972 כבר ייצג לא אחת בציוריו ההיסטוריוסופיים סמלי תבוסה קיומית, אך נקט בעיקר בדימוי של קלפים וקוביות-משחק (כמו בציור נוסף שלו מ- 1972 – ”הרפתקאות אס-הלבבות”). בטריפטיכון מ-1955 ”לזכר הנופלים”, צייר את ”בית הקלפים” הרעוע, לרבות קלפי המלך והמלכה, העתידים לקרוס. ב”הליצן” מ- 1958 צייר המוני קלפים שותתי דם ובמרכזם שני מחוגי שעון. זמן החיים הוא זמן הגורל המר, זמן משחקם הטראגי של מובסים. עתה, בציור הנוכחי, אנו פוגשים רק בצד אחד של משחק השחמט, הצד השחור. השחקן הלבן, המנצח, נותר כחידה, מיסטית. מבטו המר של הצייר הותיר לאדם את הכלים השחורים ואת התבוסה בקרַב החיים. היעדרם מלוח-השחמט של ה”מלך”, ה”מלכה” וה”קצינים” מדגיש את הפקרת האדם הפשוט לגורלו חסר-הסיכויים. וכל זאת מצויר באווירה ”אביבית”, קלילה, משועשעת-כביכול, שמא נאמר – סרקסטית? אלה המחפשים את המשך גלגוליו של סוס-השחמט השחור באמנות הישראלית ימצאוהו בציורי שמואל בק. גדעון עפרת רובין ופייגי צימרמן נמנים עם הדמויות הבולטות והמעוררות השראה בקהילת האספנות והפילנתרופיה הישראלית. במשך עשרות שנים פעלו בני הזוג מתוך מחויבות עמוקה לתרבות, לחינוך, לבריאות ולחברה בישראל, תוך שילוב נדיר בין אהבת אמנות אמיתית לבין חזון ציבורי רחב והשפעה ארוכת טווח. כבני זוג שחיו ופעלו בין קנדה לישראל, הצליחו הצימרמנים לבנות גשרים תרבותיים ואנושיים בין הקהילות, ולהפוך את התמיכה במוסדות ישראליים מרכזיים לחלק בלתי נפרד מפעילותם הציבורית. הם היו בין התורמים המשמעותיים של מוסדות תרבות ואקדמיה מהמובילים בישראל, בהם האופרה הישראלית, התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אוניברסיטת תל אביב, מוזיאון תל אביב ועוד. לצד זאת הקדישו מאמצים ומשאבים רבים גם לפעילות הומניטרית וחברתית, ותמכו ברשימה ארוכה של ארגונים ויוזמות בתחומי הבריאות והרווחה. פייגי צימרמן בלטה במיוחד בפעילותה הפילנתרופית והחברתית, ובין היתר ייסדה את “קרן אריה יהודה ישראל, ” אשר נועדה לקדם מטרות חינוכיות, תרבותיות וקהילתיות ולהמשיך מסורת של נתינה ומעורבות ציבורית. הקרן הפכה לביטוי נוסף של תפיסת עולמם של בני הזוג - תפיסה הרואה בתרבות, בחינוך ובתמיכה בקהילה ערכים יסודיים בבניית חברה חזקה ומשגשגת. לצד פעילותם הציבורית, בני הזוג צימרמן גם בנו את אחד מאוספי האמנות העשירים והאיכותיים שנראו בישראל. האוסף נחשב לאחד האוספים הפרטיים החשובים של אמנות ישראלית, והוא כולל יצירות נדירות ואיכותיות במיוחד של האמנים המרכזיים והמשפיעים בתולדות האמנות הישראלית - מרדכי ארדון, ראובן רובין ונחום גוטמן. היצירות נבחרו בקפידה רבה במהלך שנות השישים והשבעים, תקופה שנחשבת לשנים מכריעות בעיצוב שוק האמנות הישראלי. בחירותיהם העידו לא רק על יכולת אספנית יוצאת דופן, אלא גם על הבנה עמוקה של חשיבותם התרבותית והאמנותית של האמנים ושל מקומם בהתפתחות הזהות הישראלית באמנות.