בידספיריט | נחום גוטמן

נחום גוטמן - 1980 - 1898. בנאים בנוה שאנן, 1930, שמן על בד, 72x93 ס”מ, חתום ומתוארך. מקוריות הציור אושרה ע”י פרופסור חמי גוטמן, בן האמן. אוסף רובין ופייגי צימרמן, ישראל. בספרו של אהוד בן-עזר על נחום גוטמן (מסדה, 1984) נקרא הציור ”צריפים בנווה-שאנן”. זהו ציור-אח ל”הקיוסק בנווה שאנן”, אף הוא ציור-שמן מ- 1930. נחום גוטמן התוודע לנווה-שאנן כ“תייר“ תל-אביבי, לאחר שגדל בשכונת נווה- שלום, אחר כך בנווה-צדק ולבסוף בתל-אביב. ברישומים, ציורים וסיפורים ללא ספור תיאר גוטמן את שחר ימיה של “אחוזת בית“ ו“תל-אביב הקטנה“, כפי שגם הקדיש ציורים רבים לסמטאות, לחנויות ולבתי נווה-צדק. על נווה-שאנן לא סיפר גוטמן ואותה מיעט מאד לצייר. אבל, ב-1930 צייר גוטמן שני ציורי שמן של נווה-שאנן. שכונת בעלי מלאכה, שהוקמה בדרום תל-אביב ב- 1921, סמוך למה שיוכר לימים כתחנה המרכזית הישנה. כ- 400 יהודים (בראשם, יעקב פֶרמֶן, הזכור לנו כאספן ועסקן רב פעלים באמנות ישראל של ראשית שנות ה- 20) החליטו לעזוב את יפו בעקבות מאורעות תרפ“א, בהם רצח י.ח.ברנר וחבריו בפרדסי יפו, והחלו בונים לעצמם צריפים ומשקי-עזר על פני 214 דונמים המוקפים בפרדס ענק של שייח עלי (וראו בציור את הפרדס ברקע קבוצת הצריפים, כולל הדקלים המזדקרים מתוכם). בשנת 1930, השנה בה צייר גוטמן את הציור הנוכחי, שכונת ”נווה-שאנן” חוותה תנופת פיתוח, שבמרכזה חנוכת בית ספר ביאליק והתחלת בנייה מאסיבית של מבנים בסגנון הבינלאומי (”באוהאוס”), ימים בהם גם החלה השכונה להתנתק מהמרכז התל אביבי הקיים ולהתפתח כישות עצמאית. נחום גוטמן התקשה לקבל את המודרניזציה של השכונה, הזכורה לו משחר ילדותו, ובהתאם, ביכר לייצגה כשכונת צריפוני-עץ כפרית ותמימה. באביב 1930 חזר גוטמן לארץ (לאחר כחצי שנה בפאריז/ ג.ע) והחל עובד כצייר וכחבר-מערכת ב‘דבר לילדים‘. גוטמן השב ארצה נפרד מציורי הרועים הערביים, הפלאחים, הערבייה עם הכד וכו‘, אנשי המזרח המונומנטאליים והנשגבים שכיכבו ביצירותיו בשנים 1926-1928 , ואימץ שפה קולוריסטית עזה, נוטה לפוביזם, קלילה יותר במכחולה ודוברת רוח עליזה. מבטו של גוטמן הוסב עתה בעיקר אל התרבות היהודית המתרקמת בשכונות תל-אביב, אך בדגש על תום המסרב לאורבניות הכובשת. השוואת שני ציורי נווה-שאנן שלו מ-1930 – ה”צריפים” ו”הקיוסק” - מעלה אנלוגיות ברוח, בצורה ובצבע: הקרינה הססגונית החריפה, ההתמקדות בקומץ צורות פשוטות (הגיאומטריה והמרכוז של הצריפים), הצבעוניות האישית החופשית (כמו הגגות בתכלת ובצהוב), האווירה התמימה וההרמוניה חברתית (הנינוחות הנעימה של יושבי ה“קיוסק“, שהוא, בעצם, בית-קפה). עתה, בציורי נווה-שאנן וברישומים ל“דבר לילדים“, “התבשל“ נחום גוטמן המוכר והחביב – ציירה הידידותי של תל-אביב הקטה כגן-עדן ילדותי וקסום. רובין ופייגי צימרמן נמנים עם הדמויות הבולטות והמעוררות השראה בקהילת האספנות והפילנתרופיה הישראלית. במשך עשרות שנים פעלו בני הזוג מתוך מחויבות עמוקה לתרבות, לחינוך, לבריאות ולחברה בישראל, תוך שילוב נדיר בין אהבת אמנות אמיתית לבין חזון ציבורי רחב והשפעה ארוכת טווח. כבני זוג שחיו ופעלו בין קנדה לישראל, הצליחו הצימרמנים לבנות גשרים תרבותיים ואנושיים בין הקהילות, ולהפוך את התמיכה במוסדות ישראליים מרכזיים לחלק בלתי נפרד מפעילותם הציבורית. הם היו בין התורמים המשמעותיים של מוסדות תרבות ואקדמיה מהמובילים בישראל, בהם האופרה הישראלית, התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אוניברסיטת תל אביב, מוזיאון תל אביב ועוד. לצד זאת הקדישו מאמצים ומשאבים רבים גם לפעילות הומניטרית וחברתית, ותמכו ברשימה ארוכה של ארגונים ויוזמות בתחומי הבריאות והרווחה. פייגי צימרמן בלטה במיוחד בפעילותה הפילנתרופית והחברתית, ובין היתר ייסדה את “קרן אריה יהודה ישראל, ” אשר נועדה לקדם מטרות חינוכיות, תרבותיות וקהילתיות ולהמשיך מסורת של נתינה ומעורבות ציבורית. הקרן הפכה לביטוי נוסף של תפיסת עולמם של בני הזוג - תפיסה הרואה בתרבות, בחינוך ובתמיכה בקהילה ערכים יסודיים בבניית חברה חזקה ומשגשגת. לצד פעילותם הציבורית, בני הזוג צימרמן גם בנו את אחד מאוספי האמנות העשירים והאיכותיים שנראו בישראל. האוסף נחשב לאחד האוספים הפרטיים החשובים של אמנות ישראלית, והוא כולל יצירות נדירות ואיכותיות במיוחד של האמנים המרכזיים והמשפיעים בתולדות האמנות הישראלית - מרדכי ארדון, ראובן רובין ונחום גוטמן. היצירות נבחרו בקפידה רבה במהלך שנות השישים והשבעים, תקופה שנחשבת לשנים מכריעות בעיצוב שוק האמנות הישראלי. בחירותיהם העידו לא רק על יכולת אספנית יוצאת דופן, אלא גם על הבנה עמוקה של חשיבותם התרבותית והאמנותית של האמנים ושל מקומם בהתפתחות הזהות הישראלית באמנות.