בידספיריט | נחום גוטמן

נחום גוטמן - 1980 - 1898. כרכרה, שמן וגואש על נייר מוצמד לבד, 38x43 ס”מ, חתום. מקוריות הציור אושרה ע”י פרופסור חמי גוטמן, בן האמן. ההווי שמצא נחום גוטמן ביפו הותיר עליו חותם שנשאר לכל אורך חייו ועבודתו. הוא נמשך אל הנימוסים, אל קצב החיים האיטי, אל הדמויות שנעו ברחובות, אל ריח הנמל ואל האור הבוהק שצבע כל פינה בצבעוניות שלא הכיר מימיו הקרים במזרח אירופה. ”בהווי המזרחי שהיה סביבנו הרגשתי תסיסה חזקה של חפץ חיים, של אינסטינקטים בריאים וקשר טבעי לנוף, ” העיד גוטמן, ”אשר לימים השתדלתי לתת להם ביטוי בציוריי.” הייתה זו אהבה שנבעה מחוויית ילדות מקומית ואינטימית. “סוג מיוחד של אמנות הצומח מתוך מקום, שהוא תרגום מלא ובלתי-מעושה של נוף” כותב אדם ברוך. הזרם הארצישראלי שאליו השתייך גוטמן ביקש לנתק את האמנות היהודית מהגלות ולמצוא שפה ויזואלית חדשה של יהודי חדש בן הארץ, שמחובר לאדמתו. דמות הערבי המזרחי הייתה סמל לאותה ישירות אינסטינקטיבית שהצבר שאף אליה. תחושת השייכות לארץ ולנוף היו מציאות חיה עבור גוטמן. הוא לא אימץ את התפיסה הזו מתוך אידיאולוגיה. זו הייתה תבנית נוף מולדתו. הוא ספג אותה בגופו, בנווה צדק על גבול יפו הערבית, שם גדל ולמד לראות כשהוא מפתח את כליו כאמן. הכרכרה בציור נעה לאיטה ברחובות יפו. בהשפעת האקספרסיוניזם הגרמני שגוטמן הכיר בזמן אמת, הסוס בוער בצבעים כתומים ואדומים עזים, הרחוב מתפרק לכתמי כחול עמוק וצהוב חם, הבניינים ברקע מושטחים לצורות חדות שאינן מצייתות לתפיסת החלל העמוק המסורתי. גוטמן רואה את הכרכרה בעיני נפשו. זוהי הראיה הגוטמנית שנוכחת לאורך כמעט כל עבודתו. היא מבטאת את הקסם, החום והפשטות שראה בילדותו ביפו. מוטיב הכרכרה לגוטמן הוא כמו החמניות לואן גוך, ולא במקרה. היא הייתה חלק בלתי נפרד מהווי יפו של הראשית, כלי התחבורה של מכובדי העיר, סמל לאותו הקצב שהקסים אותו. אותה כרכרה שהלכה ונעלמה מהרחובות עם התרחבות העיר ומודרניזציית החיים. הצבעים בציוריו התעצמו ככל שהתרחק בזמן מזיכרונות הילדות. הם הפכו עזים יותר, רגשיים יותר, כאילו גוטמן מנסה לתפוס את מה שמיטשטש ונעלם תחת ידי הזמן. ”מכחולו עדיין מצייר את אגדת הילדות שהיא עדיפה על כל מציאות, ” כתב עליו החוקר אהוד בן עזר. הציור הזה הוא עדות לכך. לארץ ישראל שמצוירת כגן עדן אבוד, בימים בהם יפו נבלעת בנוף בתוך קו הרקיע המטרופוליני של תל אביב.