בידספיריט | מאיר פיצ'חדזה

מאיר פיצ'חדזה - 2010 - 1955. האמן ואסנת חכים, שמן על בד, 77x102 סמ, חתום. חתום מאחור. מקוריות הציור אושרה ע”י דביר אביאל, מנהל עיזבון האמן מאיר פיצ'חדזה. ספרות ותערוכה: מאיר פיצ'חדזה, הוצאת גלריה דן, , 2008 עמ' 153 (מצולם). מאז 1996 פנה פיצ'חדזה לציורי דיוקנאות של בני משפחתו ושל עצמו, ציורים המבוססים על תצלומים, אך ממוקמים לרקע נוף לא-מקומי (לא כאן, לא שם) של ספק-שקיעה וספק-זריחה, עם תאורה מסתורית הזוהרת מתוך אפלה, שבסגנון הצייר הלאומי הגרוזיני, פירוסמאנאשווילי. כך, ב- 1996 העמיד פיצ'חדזה את חברתו- דאז, ננה, בפני מסך תכלת, פניה מוסטות ימינה, עת מאחורי המסך מגיח בחלקו הנוף המסתורי הקורן. ה”כאן” הריאלי של העלמה המלנכולית כנגד ה”שם” של מחוז-החפץ הטרנסצנדנטי. בציור אחר, מ- , 1997 צוירה ננה לבושה בבגדי חג צחורים, לחם וירקות על ברכיה, גבעות ירוקות משתרעות הרחק מאחוריה עד לאופק הזוהר, הקוסם והמעיק בה-בעת. ב- , 2008 בספר על יצירת מאיר פיצ'חדזה, כתבתי על ציורי 1997 שלו: ”בדידותו של האמן מול הנוף ה'נשגב' – המבטיח והמאיים בה בעת – אינה זוכה לכל נחמה: לא שביל ולא דרך. ]...[ אלה הם ציורים של חשבון-נפש ותהייה של 'מאין באת ולאן אתה הולך?' ]...[. ספק רב אם ציורי החיבוק והנשיקה של האמן המהגר (מזוודתו לצדו) עם בת זוגו יגאלו אותו מדין בדידותו. נראה כי החיבוק הוא לַנפרד יותר מאשר נשיקה לַמגיע.” מעט מציורי 97 מארחים את בת-הזוג, ננה, אך ישנם גם ציורי החברה האחרת (בעלת השיער הקצוץ, זו המופיעה בציור הנוכחי). הנוף הארכיטיפי נשאר אותו נוף-רקע, החשיכה מקיפה את בני-הזוג; אך, בציור האחד מחבקת החברה בזרועותיה ומקיפה את צווארו של הצייר, היושב סמוך למזוודת נדודים; ואילו בציור האחר, זה הנוכחי, השניים מתנשקים וקרובים יותר למצלמה. עתה, המזוודה נעלמה מהעין, אך אין ספק שעודנה שם. כי אין לנתק בין ציור הנשיקה לבין שאר ציורי פיצ'חדזה מאותה שנה, בהם שב ונראה הצייר מהלך לבדו בנוף האפלולי והרב-משמעי, נושא מזוודה וספרים. ללמדנו, שהציור שלפנינו הוא ציור פרידה וכי פיצ'חדזה מאשר בציורי החיבוק והנשיקה הנדונים מחשבות בסגנון אדמונד ז'אבס ב”ספר השאלות” שלו, לפיהן הטריטוריה של היהודי היא מרחב נדודים בין זיכרונות, ומקומו של היהודי הוא הספר. הציור הנוכחי צויר בניו-יורק, בה שהה פיצ'חדזה מספר שנים מאז מחצית שנות ה- .90 בסוף אוגוסט 2007 הוא ארז את מזוודותיו, נטל את ספריו תחת בית-שחיו, חבש קסקט והחל במסעו חזרה ארצה. אולי, מבחינתו, גם כשנחת בנתב”ג ונסע לתל אביב, הוא המשיך לפסוע כנגד שדה ירוק ואפלולי שאור זוהר באופקו. גדעון עפרת