בידספיריט | זויה צ'רקסקי

זויה צ'רקסקי - נ. 1976. מנא מנא תקל ופרסין, 2008-2024, שמן על בד, 120x200 ס”מ, חתום, מתואר ומתוארך. זויה צ'רקסקי, מהציירות המצליחות והאמיצות בסצנת האמנות הישראלית, שהאירוניה והציניות משמשות אותה ככלי מושחז לצד סגנון ציורי מיתמם, על-סף האיורי, מצטטת בציור הזה מקור גבוה וסמכותי מתוך האמנות המערבית הקלאסית: את ציורו של רמברנדט, ”משתה בלשצאר”, מ- 1635. רמבראנדט מצייר את הרגע הדרמטי שבו בלשצאר מלך בבל חוגג בארמונו את ניצחונו על בני ישראל בירושלים, ובעודו שותה בכלי השלל מבית המקדש, יצאה יד וכתבה על הקיר את הכתובת החידתית: ”מנא מנא תקל ופרסין”. לאחר ששורה של חכמים בבליים לא הצליחו לפענח את הכתוב קרא המלך לדניאל היהודי שפירש לו את הכתוב: אלוהים מנה ושקל את חטאי בבל וסופה ליפול בידי הפרסים. עוד באותו לילה מת בלשצאר ובבל נכבשה בידי הפרסים. בציור של צ'רקסקי, המתבסס בחלקו על רמברנדט, האצבע האלוהית לא כותבת את הכתובת על הקיר אלא מתפקדת כאצבע מורה, בסגנון קומיקס, היוצאת מן השמיים ומצביעה על הכתובת הנבואית. הציור המדובר של צ'רקסקי מצטרף לקבוצת ציורים מן השנים 2008 – 2006, שבה היא עוסקת במושג המוזיאון ומלגלגת על תרבות התערוכות היוקרתיות ועל פולחן הצפייה ביצירות קאנוניות. לצד ”קינג-קונג במוזיאון”, שבו נראית הגורילה המפחידה פולשת למוזיאון ומבריחה בבהלה את המבקרים (שנמכרה במכירה של יוני 2025), כאן זויה מרשה לעצמה לעלות רמה בציטוטים המיתולוגיים ולהגיע עד אצבע אלוהים ועד הכתובת המקראית מספר דניאל. אלא שבציור של זויה הכתובת זורחת על סדרת העבודות הקאנוניות של האמן היפני הקונספטואליסט און קאווארה (Kawara), שמציגות תאריכים עוקבים בסדר רץ, בספרות לבנות על רקע שחור. לצד קאווארה נראה גם פסל של ברנקוזי וציור של לז'ה, מגדולי האמנים המודרניים במאה העשרים ולפיכך, המבקרים מלאי ההתפעמות משתחווים ליצירות ומקבלים על עצמם את סמכות הממסד האמנותי קובע הטעם. האניגמטיות של הכתובת המקראית, המנוסחת בארמית, שפה מתה ולא מוכרת, מתחרה רק באניגמטיות האטומה (והמתה?) של עבודותיו הרפטטיביות של און קאווארה, תכונה שרק מעלה ומגבירה את הערצת המבקרים המשתחווים להן אפיים. המאחרים מזדרזים להצטרף אל קבוצת המעריצים, שלא מודעים כלל, לבשורת החורבן החבויה בטקסט הזוהר לפניהם. זויה צ'רקסקי מערבבת תרבות פופ עם מקרא ועם אמנות קלאסית מערבית כדי לייצר אמירה אנטי-ממסדית המושלכת אל לב רפרטואר המחוות והמנהגים של קהילת האמנות המערבית. האם היא מרמזת אל חורבנה של קהילת המוזיאונים או של התרבות המערבית כולה? לא בטוח, אך היא בוודאי מאתגרת את הסצנה האמנותית שבה היא עצמה חברה ומציגה, וכמהה, אולי לאותו דניאל החכם, שישכיל להציע פרשנות מזהירה בשפה לא-מוכרת. ד״ר טלי תמיר