בידספיריט | מיכל נאמן

מיכל נאמן - נ. 1951. צאן קדושים, 2014, שמן ומסקינטייפ על בד, 60x40 ס”מ, חתום ומתוארך מאחור. כלת פרס ישראל לאמנות פלסטית לשנת 2014 ומהאמניות המשפיעות ביותר הפועלות כיום בישראל. נאמן נולדה בקבוצת כנרת בשנת 1951 , ולאחר שסיימה את בית הספר היסודי עברה משפחתה להתגורר בלוד אז החלה להתמקצע בתחום הציור. לאחר התיכון המשיכה את לימודיה במדרשה למורים לאמנות בתל אביב (כיום בית ברל), בין השאר אצל האמן רפי לביא, ובמקביל המשיכה ללימודים אקדמיים בתולדות האמנות ובספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. ב- 1974 יצרה את אחת העבודות האיקוניות של שנות ה- 70, כשהציבה בחוף ימה של תל אביב שני שלטים ובהם הכיתוב ”העיניים של המדינה” - ציטוט מדברי חייל שהשתתף בכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים, אשר הסביר בריאיון טלוויזיה את חשיבות המוצב בפסגת ההר. ”רציתי להדהד את המשפט הזה, ולתת לו להדהד על שפת הים, שזה הגבול המערבי שלנו”, היא אומרת. נאמן קושרת באמצעות צירוף מילים פשוט לכאורה בין הגוף למקום. בשנים האלה פיתחה נאמן את השפה הציורית-חזותית הייחודית שלה: קולאזים של טקסטים וצילומים, חלקם מקוריים וחלקם מתוך התרבות. מעניין להזכיר בהקשר הזה עבודות כגון ”שפת ארנבת”, ”גדי בחלב אמו - ארץ אוכלת יושביה” או ”זלמן שושנה”. החל מתחילת שנות ה- 80 החלו העבודות של נאמן להיות גדולות יותר, לעיתים תוך התפזרות על מספר בדים או לוחות עץ המרכיבים את היצירה. בעבודות אלה הצירוף שפן ברווז שלקוח מכתביו של ויטגשטיין עובר לקדמת הבמה. בשנת 1982 נבחרה נאמן לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה עם תמי גטר, ושנה אחר כך הציגה תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון תל אביב. בשנות ה- 90 פיתחה נאמן גוף עבודות בטכניקה המבוססת על יצירת ”גריד” מסרט הדבקה. בשנת 1999 הציגה תערוכה יחיד מסדרת המסקינטייפ במוזיאון תל אביב לאמנות. נאמן מסבירה: ”בהתחלה התכוונתי להסיר את המסקינטייפ, אבל מרגע שהשארתי אותו, קיבלתי פני שטח שתחתם מסתתר ציור סודי. הכתמים והנזילות שעל פני התמונה מופיעים כמו חבוּרות על עור או כתובות על קיר”. דימוי מעניין המופיע בעבודותיה של נאמן החל מסוף שנות ה- 70 הוא הארנב והברווז- דימוי השאוב מספרו ”חקירות פילוסופיות” של לודוויג ויטגנשטיין. האשליה האופטית נראית גם כברווז וגם כארנבת (כאשר האוזניים הזקופות של הארנבת הופכות להיות המקור של הברווז), וכך מאפשרת לצופה לעבור בין פרשנויות שונות של מראה עיניו תוך כדי צפייה באשליה. העבודה ”השועל והענבים” היא אחת המוקדמות במה שהפך ל”סדרת השועלים”, בשנים 1987-89 . ועל כך מספרת מיכל: ”רוב הבדים היו אורכיים וכל בד פוצל ל”פנלים” אורכיים, בין שניים לשלושה, נוצרה חלוקה פנימית, מסגור בתוך מסגור. בצד שמאל שורטטו מגזרות של גופיות או ווסטים, מעין טורסו, חצי גוף עליון של חייטים״. האסוציאציה הרחוקה היא לגזרות הלבוש של הצייר הדגול אריה ארוך. הגזרות צפו או שורטטו מתוך דגם משבצות בשחור לבן או בצבעים מגוונים, מין זליגה מטקסטורה של משבצות שכל אחת היא ריבוע קטנטן שמהדהד את המרובע הגדול של הבד כולו. בעמודה אחרת הופיע מעין איור של משלים, בדרך כלל של הסצנה הידועה על השועל שעיניו חומדות את הענבים שמחוץ להישג ידו. המסורת היהודית אומרת שהיו אלפי משלי שועלים בספר האגדה ולא שרדו. הסיפור הדידקטי על החמדנות של כתם האור glanz( בגרמנית( מתלכד עם הסיפור הפסיכואנליטי הפרוידיאני על היות כתם האור מבע משתוקק וערמומי במופעיו ומתלכד גם עם המבט שנותן הצופה במעשה הציור. שולמית נוס