בידספיריט | אורי ליפשיץ

אורי ליפשיץ - 2011 – 1936. דיפטיך: מסדרת הסכיזופרן, שמן על בד, 200x100 ס”מ, חתום. הן פרנסיס בייקון והן אורי ליפשיץ איחדו את תפיסתם המטאפיזית/תיאולוגית עם תפיסה קיומית, אשר אצל אורי ליפשיץ אף מתגלגלת לתפיסה חברתית. מרבית דמויותיו של בייקון נידונות לייסורים בתוך חלל קובייתי המשורטט במספר קווים זוויתיים. תפיסה זו של חלל חוזרת אצל אורי ליפשיץ בלא מעט ציורים מוקדמים. מבחינת פרנסיס בייקון, שרטוט מבנה ה“תא“ (חדר, תא כלא, “תא זכוכית“) הוא פונקציה ציורית טהורה: “אני משתמש במסגרת הזו על מנת לראות את הדימוי, ולא משום כל סיבה אחרת.“, אמר לדיוויד סילווסטר. ולרגעים אף נדמה, שהפונקציה האמנותית של ה“תא“ הבייקוני היא פונקציה מוזיקלית: כאילו היה תפקיד המבנה הסוגר להדהד את צעקת הדמות שבתוכו. באשר לציורי ליפשיץ, אין ספק שהשרטוט ההנדסאי העוטף את הדמות מעצים את האקספרסיביות האורגאנית שבעיצובה, בבחינת הסטאטי כנגד הדינאמי, הרציונאלי כנגד האי-רציונאלי, הסגור כנגד הפורץ, ה“קר“ נגד ה“חם“. בה בעת, קשה להפריז במסר התוכני של ה“תא“ ככלא קיומי, בין אם כדיכוי חברתי של חירות הפרט ובין אם כ“מנוס מחופש“ שמקורו בפרט הוא עצמו. מבחינות אלו, ציורו של ליפשיץ קשור בטבורו לכל אותן מגמות רעיוניות אקזיסטנציאליסטיות (קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר וכו‘) ופוסט אקזיסטנציאליסטיות (דוגמת הוגי “אסכולת פרנקפורט“ – הורקהיימר, אדורנו, פרום, מרקוזה וכו‘) אשר מעמתות את האותנטיות האנושית עם “המצב החברתי“, ה“עֵדר“, ה“הם“, ההמון, החברה הקפיטליסטית וכיו“ב ומתריעות מפני “האדם החד-ממדי“. זהו המודרניזם של ליפשיץ. [...] ככלל, ניתן לקבוע, שבעוד עיקר ציורו של בייקון מלנכולי, נוגה ואֶלֶגי, מקונן על קלונו ותבוסתו של האדם, עיקר ציורו של ליפשיץ כועס, מחאתי, תוקפני. האקספרסיוניזם של ליפשיץ המוקדם פירושו סוג של סובייקטיביות קיצונית, ספונטאניות מכחול, מבע בלתי אמצעי של צורה ותוכן, ויותר מכל – אגרסיה של המכחול והדימוי (היודעים גם ללבוש חן ונועם כמעט קלאסיים, כך בציורים מאוחרים יותר). אלא, שליפשיץ לא היה אקספרסיוניסט ברמת אחדות אי-רציונאלית של האני-הרגש-היצירה. שהרושם המתקבל מההתבוננות בציוריו הוא, ששפתו האקספרסיוניסטית מקורה יותר בהכרתו ותפיסתו התבונית את הקיום האנושי והחברה האנושית – מאשר בגילוי ישיר של רגשותיו... ואף על פי כן, ניתן לומר, שליפשיץ, כבייקון, היה מעוניין בתקיפת מערכת העצבים של הצופה וריגושו, ובדומה לבייקון, האמין שהדרך למימוש מתקפה זו עוברת דרך הטלת המום בדמות האנושית, עיוותה, הדיס-פיגורציה שלה. גדעון עפרת, ספר אורי ליפשיץ, המחסן של גדעון עפרת, 2013.