בידספיריט | ראובן רובין

ראובן רובין - 1974 – 1893. רח' בלפור, תל אביב, 1924, שמן על בד, 60x73 ס”מ, חתום. חתום ומתואר מאחור. ספרות ותערוכה: ראובן רובין, מקום חלום, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006 , עמ' 108 (מצולם). תערוכה: בית ראובן, תל אביב, 2024. מקוריות הציור אושרה ע”י גב’ כרמלה רובין, בית ראובן, תל אביב. לעיתים נדירות מגיעה לבית המכירות הצהרה אותנטית כל כך של ציורו התל אביבי של ראובן רובין, מתקופת 'תור הזהב' ביצירתו ומעידן התום של תל אביב הקטנה. ראובן רובין הגיע לעיר תל אביב בשנת 1923, כשהוא כבר איש העולם, גבר בן 30, ומאחוריו לפחות עשור של לימודי אמנות ומעברים בין ארצות ותרבויות. זו פעם שנייה שהוא עולה לארץ-ישראל-פלשתינה, לאחר שב- 1912, בהיותו בן 19 בלבד, נמנה זמן קצר על תלמידי בצלאל הישן של בוריס שץ ועזב את לימודיו שם לטובת המשך לימודי אמנות בפריז ושהות בבוקרשט, עיר הולדתו. בחוזרו בפעם השנייה לארץ-ישראל התיישב בתל אביב והצטרף לקבוצת אמנים שהזדהו כ”מודרניסטים”, ופיתחו ערוץ מנוגד לסגנון בצלאל הירושלמי, הנוטה לרומנטיקה מזרחית-מקראית. ב- 1926 הוא הציג עם ”המודרנים” באולם תיאטרון ”האוהל” ברחוב הירקון, בתמיכתו של משה הלוי, במאי הבית, ולצידו הציגו זריצקי, פלדי, גוטמן, פרסמן ואחרים, ממניחי היסודות של המודרניזם הישראלי. המעבר מבית הגידול הביוגרפי שלו, שם הושפע מציור אקספרסיבי וממוטיבים נוצריים-פרימיטיביסטיים, אל העיר הצעירה על חופי הים התיכון, דרש, בלשונה של ניצה דרורי-פרמן מהלך דרמטי של ”טרנספלנטציה” - השתלה, שהייתה מותנית ביכולות גבוהות ויזומות של התאמה והסתגלות, הן מבחינה אישית והן מבחינה אמנותית. מבטו של ראובן על העיר תל אביב כחולת השמים וצהובת החולות, סייע לו להתאקלם בה ולנסח את זהותו החדשה והמוארת, בניגוד לציוריו האירופיים, שהיו כהים וספוגי מיסטיקה נוצרית. ”זהו מקום של אור בהיר כל כך, עד שהעיניים נאלצות להיסגר חציין” כתב העיתונאי נחום סוקולוב לרגל יובלה של תל אביב , 'עיר הפלאות', ”שם הצבע היסודי, או ”עין הארץ” הוא לבן וכל הנבדל ממנו נראה כבהרות בהרות...” קבוצת ציורי תל אביב של ראובן, מאמצע-סוף שנות העשרים, כולם בהירים ומוארים, היו חלק מהתפנית הציורית והאישית שעבר, כשהוא מדגיש את אופיה הקסום והבהיר של הארץ המתהווה. ראובן מיעט לעסוק בבית פנימה ובחר תמיד לפנות אל הנוף הבתולי של העיר, אל נמל יפו, אל שיירות הגמלים ואל האוכלוסייה המעורבת של יהודים וערבים. הציור ”רחוב בלפור”, שצויר ב- 1924, כשנה לאחר בואו, מייצג את הסגנון הרזה והנאיבי שאימץ לעצמו ראובן בארץ־ישראל, והוא יוצא דופן בין ציוריו במבטו הפונה דווקא מזרחה, אל עבר שדרות רוטשילד ולא מערבה, אל הים. לא ברור מדוע בחר דווקא ברחוב בלפור, הקרוב, אם כי לא המרכזי, בין הערוצים המתפצלים מרחובות אלנבי / אחד-העם / רוטשילד, צומת הבילויים והמסחר של תל אביב דאז. עצם הבחירה לצייר רחוב תל-אביבי שאין לו לא הדר ולא ייחוס, וכולו חולין יומיומי, מעידה על אורח החיים העירוני המתעצב: ”תל אביב היא עיר 'החיה ברחוב'”, כתב מ.ק. במסגרת סדרת כתבות הקרויה ”משוט בארץ”, ”זה נגרם על ידי טבע האקלים של הארץ וגם על ידי טבע האוכלוסייה, שאינה אוהבת את הבדידות וההסתגרות בתוך הדירה, כהאנגלים, ואף הרוסים, למשל. בתל אביב לא יוכל אדם לשבת בבית. כיוון שנגמר לו יום עבודתו, הריהו נמשך אל הרחוב, אל האויר, ואל המקומות השוקקים מאדם”. וזו, אכן, הרוח המרנינה העולה מתוך הציור, שעדיין משמר את התערובת בין הבתולי לבנוי ובין אנשים לבעלי חיים: בקדמתו, שלושה ילדים משחקים כדורגל, יחפים, לבושי מכנסיים קצרים וחולצות בהירות, כיאה לבני המקום התל אביבים, צברים, מן הסתם, שהחום אינו מרתיע אותם, והרגליים היחפות הן לחם חוקם. הכדור עצמו מתעופף באוויר, סמל לילדות החופשית והבריאה של ילדי הארץ. חמור סבלני ממתין בצדי הכביש, סמוך לעמוד החשמל, כניגוד מובהק בין טבע לטכנולוגיה, וחמור אחר, נושא בצייתנות את רוכבו בכיוון ההפוך כששני שקי-משא תלויים לו משני צדדיו. במעלה הדרך נראית עגלתו הכחולה של מוכר הקרח, אף היא מובלת על ידי חמור שמטה את ראשו, וכשהם מתקדמים כבר לקצה הרחוב צועדים נציגים נוספים של אוכלוסיית תל אביב הקטנה: תימניה בשמלה ורודה וסלה בידה עם שתי צמות קלועות על גבה, שתי נשים בורגניות בשמלות קיץ לבנות וכובעים רחבי שוליים המצילים על פניהן, ולפנים קדימה, נשען על מקלו, נציגו הישיש של היישוב הדתי, עם מעילו וכובעו השחורים. לבסוף, כמובן, ערבי לבוש בג'לבייה כשסלו נישא על ראשו. כולם שרויים ברחוב, תחת השמים הפתוחים. כיאה לצייר 'מודרניסט', כלל ראובן בציורו שלושה אלמנטים אורבניים המעידים על המודרנה: צבעו האפרפר של הכביש הסלול ואבני המדרכה המסודרות, בניגוד לאדמה החומה-בהירה ולדיונות הצהובות של רצועת החוף; עמוד חשמל המשלח את חוטיו הנמתחים למרחב ומגדל המים החדש שנחנך זה עתה ברוב-עם ברחוב מזא”ה 36 , המקביל לרחוב בלפור מדרום, פרי תכנונו של המהנדס התל אביבי יליד הונגריה, ארפאד גוט (1877 – 1948). המגדל החדש, הנישא לגובה 16 מטרים, נתמך על ידי שמונה עמודים ונושא עליו את מיכלי המים הגדולים, נבנה על גבעת כורכר גבוהה ונועד לשדרג את אספקת המים לעיר הצומחת. באותה שנה קלטה תל אביב מהגרים רבים ממרכז אירופה וממזרחה והיא כבר מנתה כ- 16,000 תושבים, בואכה 20,000. המגדל נבנה בטכנולוגיה חדשה של בטון מזוין, וליבני סיליקט - תוצרתו המשוערת של בית החרושת ”סיליקט”, שנבנה בשכונת נווה צדק רק שנתיים קודם לכן (1922) - ”נקודת ההבערה לעתידותיה של העיר הזאת”, בלשונו של סוקולוב. מאותן לבנים, העתידות לבנות את בנייני העיר החדשה, נבנה גם הבניין הפינתי מימין (פינת מזא”ה / מלצ'ט?), עם גרם מדרגות המוביל לדלת עץ מפוארת בכניסה. ממנו והלאה נפרשת חצר פתוחה, גדר עם צמחים מטפסים ושכונת צריפים או בתים נמוכים, שגמל מתארח בה ועגלה חונה בה ליד חלקת שדה.