בידספיריט | לאה ניקל

לאה ניקל - ללא כותרת, 1954 , שמן על בד, 59X65 ס”מ, חתום ומתוארך. חתום ומתוארך מאחור. מקוריות הציור אושרה ע”י מירה אבגר, נכדתה של האמנית. יגאל תומרקין על לאה ניקל: על לאה ניקל לא כותבים תלי איקונוגרפיות. את לאה שרים ואת ניקל טועמים ומנהלים עמה דיאלוג ויזואלי. ואם משמעותה של האמנות הפלאסטית להפיח רוח בחומר ולדבר בשפה ספציפית, הרי זה ניקל – ללא ספרות, ללא אפולוגטיקה וללא הסבר וסמל. צבע נטו, כשתת-ההכרה או אותו חוש מופלא הקרוי כישרון, ביטוי אישי, עשייה או יצירה מחוברת ישר ליד. לאה ניקל זה פיוט העשוי מ – הפגשת צבעים בלתי אפשריים: ורוד נורא עם תכלת בלתי אפשרית ונוצר פיוט ירוק שריונרים, סגול פרחות, צהוב קטרפילר ונוצר פיוט השחור שלה שר שקוף, לירי פסטורלי אינכם מאמינים – ראו את הציור לאה ניקל, כמו הציור שלה, היא פראדוקס – רגישה, קפריזית וגורמה. זללנית, תמהונית, כפייתית, חברה, אמנית וגם בשלנית. אמן שלא כבה בו ניצוץ המשורר. שאל: איך הקו שלה? איני יודע; איך הנחת הצבע שלה? איני יודע; איך הקולאז'? גרוע מבחינה טכנית. איך היא מצליחה להדפיס על התמונה מונוטייפ צבעוני מתמשך? היא מתופפת על נייר העיתון בידיה, ומתחת – עיסה של צבע. כך היא מעבירה עיתון מוכתם לכאן ולכאן. הכל נופל בדיוק על הנקודה. לעזאזל, איך אישה כל-כך לא מוטורית שמה את הדברים במקום הנכון? זה לא מוסבר. כי אין זה דורש הסבר. זה בא והולך כרוח וחותם חותמו בעוז. זאת שפה וזהו דיאלוג בין פורמט – אותו בד כותנה מתוח – לבין העושה, הקושר קשרי צבע וקו, המרמזים על הקורה הרחק מעבר לשולי התמונה. האמנות של לאה ניקל היא פולחן, היא דת פרטית, שבה היא הכוהנת הגדולה וגם המאמין היחיד, הבלעדי. היא קוראת למוזות, ואנו נושמים את הקטורת הוויזואלית, אם תרצו. לאה היא שמורת-אמנות שלא ניתן להחריבה. היא עולה כחול מאפרו. היא חורטת היא מדפיסה היא מברישה היא מערבלת צבעים היא צורמת היא מרככת ומפייטת היא מרסנת את הסופה היא מבטיחה לנו תמיד שמש חדשה מזמן. בפריז. אני זוכר לאה הוללת. אני זוכר לאה מאוד חולה, כמעט עיוורת. בזווית ראייה צרה היא מציירת תמונות בגודל בול. מיני-סופות המתרסנות בשולי הפורמט הקטן ומבטיחות בעקשנות שתחזורנה לגעוש ולגדול. משנה לשנה גדלות התמונות, מתעצמות ושרות את שיר יום-היצירה החדש – הבדים שמתכסים מגיבים ססמית וצבעונית לסביבתם, לאקלים ולנוף, זה שבחוץ, ובעיקר – זה שבתוך, זה האישי, של לאה בלבד. אני זוכר פריז. אני זוכר אשדוד. אני זוכר צפת. אני זוכר ניו-יורק. כסופה הצוברת תאוצה, הזווית מתרחבת והפורמטים גדלים. ולאה, מתוך מערבולת צבע, קו וצורה, כשוליית-הקוסם – עוד ועוד יצירות, והאחת יפה מן השנייה; בגדול, בלי זמן, בלי גיל, בלי אופנה. אותו עוף-חול נפלא מתחדש ושר את שירו המתמשך בסערת-נפש ובעדינות חושים, בהרבה כישרון וניסיון מצטבר. על הים, בין חיפה לפורט-סעיד 20 באוקטובר 1994 יגאל תומרקין, לאה ניקל, מוזיאון תל אביב לאמנות, עמ׳ 53-54 .