בידספיריט | אלי שמיר

אלי שמיר - נ. 1953. שיר ערש לעמק, 2008, שמן על בד, 180x270 ס”מ, חתום ומתוארך. ספרות: אלי שמיר, עיונים ביצירותיו, גדעון עפרת, הוצאת לוין, 2022, עמ' 218-221 (מצולם). ספרות ותערוכה: •אלי שמיר, כפר יהושע, גלריה זימאק אמנות עכשווית, אוצר: רון ברטוש, 2013, עמ' 50-51 (מצולם). •כפי שהוא: Arte Israeliana Contemporanea, Ruth Cats, הוצאת Gangemi, 2008, עמ' 154 (מצולם). זהו אחד מציוריו היותר מרשימים של אלי שמיר, מיזוג מרגש של ציור ושל שיר, חוויה של יופי ותוגה. ב- 1934 כתב נתן אלתרמן את ”שיר-העמק”, המתאר את הלילה היורד על עמק-יזרעאל, זמן ”המנוחה ליגע ומרגוע לעמל”. בה בעת, תהילת העמק נמזגה בצליל האימה וחרדת מוות: ”מי ירה ומי זה שם נפל/ בין בית-אלפא ונהלל?”. משהו מדואליות זו קיימת גם בציורו של שמיר, וניתן לנחש שחמש הנשים המיוצגות בציור, כשהן שרות במקהלה בליווי אקורדיון, מזמרות את ”שיר-העמק” של אלתרמן ודניאל סמבורסקי. שמיר עצמו הודה: ”המקהלה שרה את 'נומה עמק' ושמו הראשון של הציור היה, אכן, 'נומה עמק ארץ תפארת, אנו לך משמרת”. ועוד נרשום לפנינו את הערתו המאוחרת יותר של האמן: הזמרות בעמק לא באמת תהיינה 'משמרת לעמק'.” במאמר שכתב שמיר על הציור הוא תיאר את המפגש שלו בלונדון 2006 עם ציורו של פיירו דלה פרנצ'סקה, ”הולדה” (Nativity) מ- 1475-1470 : חמישה מלאכים מנגנים בקתרוסים לרך היילוד שלמרגלותיהם. כאן נולד הרעיון: ”ראיתי בעיניי ציור של מקהלה בנוף.” ואומנם, ב”שיר-ערש לעמק” אנו צופים בחמש נשים ניצבות בלב שדה חרוש בעמק-יזרעאל לרקע כפר-יהושע הנראה מרחוק, והן שרות במקהלה לצלילי אקורדיון שבידי גיורא קופל, איכר ומוזיקאי מהמושב, שיושב על כיסא באותו מקום בקירוב בו ישב יוסף – אבי ישוע – בציורו של אמן הרנסנס האיטלקי. עתה, התינוק – המושיע מציורו של דלה פרנצ'סקה – נעדר. ה”הולדה” נעדרת, והיא מפנה מקומה לשיר שהוא יותר ”אשכבה” (בהקשר לטקס הפרידה מהמת) מאשר שיר תהילה להולדת בן. כי ”שיר-ערש לעמק” הוא שיר פרידה שבטרם ליל, שיר של תהילת הדורות המייסדים, שלא ”הולידו” דור המשך למפעלם ההרואי. אלי שמיר מונה את עצמו בדור-ההמשך, ולכן זהו גם ציור אוטוביוגראפי. בהקשר זה, משקל מיוחד לעובדה, שאחת מזמרות הציור היא תאילנדית, נציגת העובדים הזרים המעבדים את אדמת העמק. עתה, הפך העמק ב”שיר-ערש לעמק” למוטיב נוסטלגי מזומר, לא עוד אתגר ”גורדוני” למימוש עצמי וקולקטיבי. גדעון עפרת