בידספיריט | לאה ניקל

לאה ניקל - 2005 – 1918. ללא כותרת, 1983 , אקריליק על בד, 164x152 ס”מ, חתום ומתוארך. חתום ומתוארך מאחור. מקוריות הציור אושרה ע”י מירה אבגר, נכדתה של האמנית. ספרות ותערוכה: לאה ניקל, רטרוספקטיבה, מוזיאון תל-אביב, אפריל – יולי, 1995, מיכאל סגן כהן, מוזיאון תל-אביב, עמוד 152 (מצולם). כחולים ואדומים של לאה ניקל, ציור אופייני, אנרגטי ומשוחרר, נטול זיקה לנוף או ליסוד כלשהו במציאות. רוחה האופטימית ומלאת החיים של ניקל מרחפת כאן על הבד, בין הכתמים החופשיים ובין שכבות הצבע. משיחות המכחול שומרות על טריות, כאילו רק הרגע הונחו על הבד במשחק עולץ. ניקל, מלכת הציור הישראלי, נחשבת כתלמידה של ציירי ”אופקים חדשים”, אך הציור הזה מדגים עד כמה היא שונה ונבדלת משלושת האריות של הקבוצה – זריצקי, שטרייכמן וסטמצקי. בניגוד לשלושת מייסדי הקבוצה, שגם ברגעים המופשטים ביותר שלהם, שמרו על נקודת מגע עם תשתית של טבע ונוף, ניקל, הצעירה מהם בדור, משוחררת מהצורך להישען על הטבע, ופועלת בחופשיות במרווח שבין המכחול לבד. שנותיה הרבות בפריז ובניו יורק חיברו אותה למופשט הלא-פורמלי ולמופשט האקספרסיבי, החוגג את עצמו ואת עצמאותו בביטחון גמור. כאמנית-אישה, על רקע הקבוצה הגברית הוותיקה, פיתחה ניקל הילה של חירות פנימית, שובבה ופורעת-צורה והיא מרשה לעצמה להפר את העידון המתורבת של המופשט הלירי. הציור שלה הרבה יותר פרוע ומתחצף והצבעוניות האופיינית לה לא מתבססת על גוונים פסטליים של תכלת-אפור-סגול, אלא על ניגודיות בין כחול ואדום, או כתום וירוק. הציור של ניקל מגלם את הכמיהה של הציור הישראלי להיות מקומי בהגדרה, אוניברסלי ברוח ותמיד – צעיר ורענן.   טלי תמיר