בידספיריט | ראובן רובין

ראובן רובין - 1974 – 1893. דיוקן נחמה גור, 1926 , שמן על בד, 65x50 ס”מ. חתום ומתוארך. ספרות ותערוכה: מקום חלום, המפגש עם ארץ ישראל משנות ה-20-30 , כרמלה רובין, מוזיאון תל אביב, נובמבר 2006, עמ’ 118 (מצולם). מקוריות הציור אושרה ע”י גב’ כרמלה רובין, בית ראובן, תל-אביב. נחמה גור (1903 – 2000), בתם של הבלשן והמילונאי יהודה גור (גרזובסקי) ושל רחל לבית ניימן, הרביעית מבין חמשת ילדיהם שנולדו כולם בארץ-ישראל-פלשתינה, זכתה לדיוקן אישי מידיו של הצייר ראובן, בזכות יחסי הידידות הקרובים שנרקמו בין הצייר לבין משפחת גור המורחבת. ביתם התל אביבי של יהודה ורחל גור, הוריה של נחמה, ברחוב גרוזנברג בתל אביב, היה בית ועד לאנשי הספרות והרוח של תל אביב בשנות העשרים, ולגבי ראובן הצעיר, שהגיע לבדו לעיר ב- 1923 , היה זה בית שאירח אותו בחום והקל על קליטתו בארץ. יחסי ידידות מיוחדים נרקמו בין ראובן לבין הבן הבכור למשפחת גור - אסף, ובין הבת נחמה צנועת ההליכות, ידידות שנמשכה לאורך כל חייהם. כשהיא בראשית שנות העשרים שלה, כבר ללא הצמות הקלועות שאפיינו את נעוריה, ייתכן שגם אחרי נישואיה למהנדס משה ארנשטיין-ארנן, מי שלימים יקים את מכון התקנים הישראלי, יושבת נחמה במרפסת המפורסמת שפיתוחי הברזל שלה ידועים מציורים רבים אחרים של ראובן. ראובן מיקם את הדיוקן של נחמה בנקודת הסף האהובה עליו – המרפסת או החלון – דרכם נפתח הנוף הכחול והרחב של תל אביב הים-תיכונית. הדמות ממוקמת יותר בחוץ מאשר בפנים, רק שבכת הברזל המחוררת מפרידה בינה לבין המרחב שבחוץ ומשולש הווילון לבדו, בפינה הימנית של הציור, מסמן את פנים הבית. ראשה המביט חזיתית ממוקם על רקע הים, ספינת מפרש באופק, שני עננים לבנים של יום קיץ נעים מרחפים בשמים, ועל החוף – בית קטן מוקף גדר וגינה עם תריסים כחולים – תל אביב התמה והאידילית, כפי שנראתה בעיני הקסם של ראובן. ליד כתפה השמאלית של נחמה מתגבהת צמחייה ירוקה והפרח הלבן שצף בתוך העציץ הכחול מסמל את תומתה ואת היותה בת המקום. נחמה שחורת השיער ובהירת השמלה, מישירה מבט ואינה מחייכת. היא בוחנת את ידידה הצייר, לא פחות משהוא מתבונן בה. מחשופה נדיב, אך ידיה פרושות־האצבעות משוכלות על גופה ואוחזות בכיסא בנעילה רפה. שנה אחת מאוחר יותר צייר ראובן את דיוקן אביה של נחמה – יהודה גור, אך שלא כמו בתו הצעירה, החשופה למרחב הפתוח, גור המלומד, איש הספר והעברית המתחדשת, חנוט בחליפה ובעניבה, שרוי לחלוטין בתוך חלל פנימי וסגור, מוקף באטריבוטים של בית: וילון תחרה רקום, שולחן עגול, מכוסה במפה ואגרטל פרחים. העתיד שייך, אם כך, לצעירים ולצעירות שנולדו אל המרחב הפתוח של תל אביב. טלי תמיר