בידספיריט | מרסל ינקו

מרסל ינקו - 1984 – 1895. דמויות מזרחיות, שמן על בד, 53x74 ס”מ, חתום. נושא מדבקת האטלייה מאחור. מרסל ינקו, יליד רומניה, בן למשפחה יהודית, מי שנודע כאחד מחברי תנועת הדאדא בציריך וממובילי האוונגרד האירופי, היגר לישראל ב- 1941 , בשיאה של מלחמת העולם השנייה. כיהודי שהגיע לארץ-ישראל ומצא בה מקלט מן האנטישמיות המשתוללת של תקופת הנאציזם, הוא הזדהה לחלוטין עם התנועה הציונית והתייצב במלוא כשרונו וכוחו לצדה. בעמדתו החדשה, כפליט שהגיע לארץ-מבטחים, הוא נטש במידה רבה את עמדת הביקורת השוללת של האוונגרד הפוסט-מלחמתי באירופה ובחר להאדיר את הפרויקט הציוני. לימים התערה בחוגי המודרניזם המקומי, נהנה מהילת עברו האירופי, התמקם כחוליה מגשרת והיה שותף להקמת 'אופקים חדשים'. כאמן המזדהה עם הקורבן הציוני היה אחד מהאמנים היחידים שהתייחסו למוות ולשכול במלחמה, וידוע ציורו, מ- 1948 , המתאר פייטה ואבל על החייל המת. בהיותו גם אדריכל בהשכלתו, זכה ינקו למשרה ממשלתית ומונה לאחראי על הקמת פארקים ציבוריים במדינה שאך זה קמה, והיה עליה לארגן את המרחב מחדש. אחד האתרים שאיתר ינקו היה הכפר הערבי עין חוד, שננטש על ידי תושביו במלחמת העצמאות ובתיו הטובלים בחורש הכרמל הטבעי זוהו על ידו כמקום מושלם להקמת כפר אמנים רומנטי. הציור שלפנינו מייצג את המבט של ינקו על המרחב המזרחי אליו הגיע וחושף את תפיסותיו האוריינטליסטיות, הרואות את הערבי כיצור פרימיטיבי, פסיבי, נטול הוד והדר גופני, שמבלה את רוב זמנו בישיבה על הקרקע ובעישון נרגילה. ינקו לא היה היחיד בעמדה המתנשאת כלפי הערבי המקומי והצטרף לשורה ארוכה של אמנים ישראליים שציירו מעשני נרגילה, יחפנים וחסרי-מעש – החל ביושבי השרפרפים בבתי הקפה של יפו בציוריו של נחום גוטמן ועד זוגות המעשנים בקומפוזיציות הקוביסטיות של לובין, שהפכו למוטיב מרכזי ביצירתו. אך אופיינית לינקו – ההבעה החיונית, והנוכחות הגופנית החזקה שממלאת את מירב הפריים המצויר. הציור מצטיין בעזות צבעונית ובקו סמי-קוביסטי דינמי ומלא חיים, ומתאר שני ערבים בעלי אפים שמיים מפותחים יתר-על המידה, עיניהם בורקות בערמומיות ועיצוב דמותם נוטה לממד קריקטוריסטי. ינקו הישראלי/אירופאי רואה בתושבים המקומיים של הארץ יצורים נחותים, שנמצאים מחוץ למעגל התרבות. על רקע נוף של כפר ערבי, אולי עין הוד עצמה, הוא מפליא לתאר באדום עז וירוק משלים את שתי הדמויות המזרחיות החוות את הרגע, מתוך עליונות אסתטית של איש-אירופה. טלי תמיר