בידספיריט | אורי ריזמן

אורי ריזמן - 1991 - 1924. דמויות, שמן על בד, 88x117 ס”מ, חתום. בניגוד למצופה מציירים חברי קיבוץ, אורי ריזמן צייר רק פעם אחת, ב-1954, ציור ’סוציאליסטי למהדרין’ שבו תאר בסגנון מונומנטלי חולבת ברפת בשעת עבודתה (”הפרה האדומה”, אוסף המשכן לאמנות ע”ש חיים אתר, עין חרוד). ונראה שכך שילם את חובו לאידיאל החקלאי ולייעודו כצייר של הקולקטיב העובד. ריזמן, אינדיבידואל חרוף, איש שאהב אנשים והתקשה לתקשר אתם, העביר את כמיהתו לקשר בין-אישי אל חלל הסטודיו ושם – בין הבד והמכחול מצד אחד לבין המודל היושב על כסאו מנגד – יכול היה להתבונן בזולת, לרדת לעומקו וגם להחליף מילים תוך כדי ציור. ילדי וחברי כברי, קיבוצו של ריזמן, זוכרים איך הזמין אותם לסטודיו, ושם – כל אחד בפני עצמו – נאלץ לשבת ללא נוע, עד שהצייר סיים את מלאכתו. אורי מעולם לא צייר לפי צילום; הוא היה זקוק למבט, לנוכחות האנושית מולו. בדרכו, השכיל לפרק את אחידות הקבוצה ולצייר דיוקנאות נפרדים, כך שכל חבר או חברה, ילד או ילדה, שישבו מולו – זכו למרחב פרטי, ממוסגר, שבו נכחו לבדם – סיטואציה לא ממש נורמטיבית בחברה שיתופית, שקידשה את היחד. הציור ”שלוש דמויות” מעורר תחושה של אקספרימנט ציורי שאורי ריזמן ביקש לבחון לעצמו כצייר מודרניסט – הן מבחינת ריבוי הדמויות והן בניסיונו לייצר פרופילים קוביסטיים / אפריקאיים, בנוסח פיקאסו (”העלמות מאביניון”?), שמכפילים חזית וצדודית ביחד, שוברים את צורת האף או משטיחים את המצח. ייתכן שהציור הזה צויר בעקבות או בעת שהייתו שנתיים בפריז, בראשית שנות החמישים, כשהיה ממש תחת ההשפעה המהפנטת של המאסטרו הספרדי שחי בעיר. אך ככל הנראה הניסיון נזנח בעודו באיבו, על-אף שנותר מרתק והוא מוכיח את גבולותיו הפנימיים של ריזמן: קוביזם לא הפך לאזור הנוחות שלו, אולי כי עיוות את הדמות האנושית – סיטואציה שנגדה את גישתו ההומנית. קוביזם מעולם לא ייצר עמדה אמפטית ולכן לא יכול היה להתאים לצייר ולאדם רגשי ומזדהה מסוגו של ריזמן. לעומת זאת, ההפשטה סחפה אותו בסערה, ואפשרה לו לבטא את המתח בין הנאמר למושתק בדמות האנושית כמו גם את המתח בין הפיגורטיבי לקונספטואלי בשפת הציור. ועדיין – שלוש הדמויות שפניהן טופלו בסגנון קוביסטי, נותרו בשפת הגוף שלהן חפות מכל מניירה, דמויות של שלושה חברי קיבוץ: החברה בשמלה הכחולה, החבר עם הטי-שרט הלבנה והחבר עם חולצת הבד הפתוחה. ד”ר טלי תמיר