בידספיריט | לאה ניקל

לאה ניקל - 2005 - 1918. ללא כותרת, 1989, אקריליק על בד, 137x137 ס”מ, חתום ומתוארך. חתום ומתוארך מאחור. מקוריות הציור אושרה ע”י מירה אבגר, נכדתה של האמנית. ”דבריו הם שיגעון, אך יש בהם שיטה”, אומר פולוניוס על המלט במחזהו של שקספיר. ציוריה של לאה ניקל הם ”שיגעון” נפלא. כל כתם – הפתעה. אינך יודע מאין באת ולאן אתה הולך, בשעה שמבטך מטייל בתמונותיה. הרפתקה רודפת הרפתקה, שיא רודף שיא, מעין רוח תזזית הסוחפת את המתבונן ”עד דלא ידע”, חומר וזרימה דנמטית מתעמתים עם שטחים רגועים, ”נושמים” ושקטים. אך גם השקט הוא שקט שלפני הסערה. המעקב אחר יצירתה של ניקל בשלושים השנה האחרונות וההתבוננות ביותר מעבודה אחת חושפים לעין הצופה את ”השיטה”, את הסדר, את ההגיון ואת הארכיטקטורה המדויקת להפליא של ציירת זו. הסוד העיקרי, שלא אפשר ללמדו או לחקותו טמון במינון. אף לא מילימטר מיותר בציור, אף לא מילימטר חסר בו. מה שעושה את התמונות למלאכת מחשבת חכמה הוא היחס שבין העוצמות השונות הפועלות בהן. כמו כוח עליון, כשליט כל-יכול, מפעילה ניקל אנרגיות של צבע ובצדן תנועות מכחול; גושים כבדים, לוחצים ובצדם ריחוף בכיוונים שונים; אירגון של כתמים במעמקי מרחב אינסופי ובצדם כתמים, הצפים על פני השטח וקופצים היישר לעין הצופה. תמונותיה מזכירות מערכת של אטומים, היוצרת בהתפרצות-שרשרת כוח אדיר. אולם במערכת זו, כל חלקיק, אפילו הקטן ביותר, יודע את מקומו וזמנו. ניקל עושה ועשתה את כל מה שבתי-ספר לאמנות מלמדים לא לעשותו. היא שוחה נגד הזרם, נגד הציור הממוסד. היא כה עקבית בכך, שעד שאפשר לזהות ממרחקים את סגנונה האישי. תיאוריות ודיבורים לא יסבירו את החוויה, את המעורבות והרלוונטיות של התמונות הכאילו ”אבסטרקטיות” או, את עכשוויותן, הגם שלכאורה הן אינן אופנתיות. עכשוויותן, בדומה לזו של רביעיות המיתרים הנפלאות של בטוהבן, היא תמידית, נכונה בכל תקופה, ולמעשה, היא מעבר לכל תקופה. הציור של לאה ניקל אינו ספציפי, ואין הוא פונה לקבוצה כזו או אחרת של צופים. יש בו פשטות, כללית כל כך ומורכבות אנינה, הפונה לכל מי שעיניים ושכל רגיש לו. הציור של ניקל עומד בכל מבחן של גדולי האמנים הבינלומאיים, אך במזוגו, אפשר אולי לזהות דבר-מה האופייני לנו, לכאן. ייתכן שאלה החום, התעוזה, לא פעם הקריצה ובעיקר התחכום, המאפיינים לפחות חלק מן האמנות הישראלית במיטבה. יצירתה של לאה ניקל מעוררת את התקווה שיש טעם לחיים פה. רפי לביא, מתוך הקטלוג של לאה ניקל, גלריה גבעון, תל-אביב, 1990 .