בידספיריט | אריה ארוך

אריה ארוך - 1974 - 1908. סירה, 1968, שמן על בד, 55.5X64.4 ס”מ, חתום ומתוארך. ציור זה מוצג עד לתחילת התצוגה בתירוש, בתערוכה במוזיאון ישראל בירושלים. רוכש העבודה יתבקש להשאילה למוזיאון להמשך התערוכה, עד חודש יוני 2019 . ספרות: בספרייתו של אריה ארוך, גדעון עפרת, הוצאת בבל, 2001 , עמ׳ 273. אריה ארוך, מרדכי עומר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003 , עמ׳ 360. אריה ארוך: זמנים מקומות, צורות, יונה פישר, הוצאת טליסמה, 2019 , עמ׳ 95. תערוכות: אריה ארוך, ציורים 1953-1968 , מוזיאון ישראל, 1968 , אוצר: יונה פישר. אריה ארוך, זמנים, מקומות צורות, מוזיאון ישראל, 1976 , אוצר: יונה פישר אריה ארוך, זמנים, מקומות צורות, מוזיאון תל אביב, 1976 , אוצר: יונה פישר. Seven Artists from Israel, 1978, Los Angeles Museum of Art. דגש חזק: אריה ארוך, מיכאל גרוס, יגאל תומרקין, מוזיאון ישראל, 1987. אריה ארוך, גלריה גורדון, תל אביב, 1999 , אוצר: דני קרוון. אריה ארוך, מרדכי עומר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003. אריה ארוך, עבודות ממוזיאון ישראל, 2008 . אוצרת: תמנע זליגמן. יחסית לאמנים אחרים, מעט מאד ציורים צייר אריה ארוך במהלך חייו: לא הרבה יותר ממאתיים. כל ציור של ארוך הוא אפוא יקר-המציאות; במיוחד, נכונים הדברים לגבי ציורי השמן שלו; ומבין אלה – הנדירים והמבוקשים מכל הם ציורי הסירות. לפנינו אפוא אחד מציוריו החשובים ביותר של אריה ארוך, מגדולי ”אופקים חדשים”, ומכאן שהוא גם ציור בעל ערך בתולדות האמנות הישראלית. עשרות שנים הוא נשמר אצל משפחת ארוך (ובהשאלה למוזיאון ישראל), ועתה הוא יוצא לציבור, לא לפני שעשה לעצמו שם בתערוכות, בקטלוגים ובספרים. כמעט עשר סירות צייר ארוך במדיומים שונים ועל מצעים שונים בין השנים 1970-1968, אך הציור הנוכחי הוא המובחר שב”סירות”. ארוך העדיף לקרוא לציורי הסירה שלו ”צורת שמונה”, וזאת משום שמקור הדימוי לא היה בסירות על נהר הירקון, או בנמל-יפו, אף לא בנהר חרקוב, העיר האוקראינית בה נולד וגדל, אלא בספרון-הדרכה ללימוד ציור מאת המאגיסטר הגרמני, כריסטיאן לודולף ריינהולד, ספרון שנכתב ב- 1784 ואשר נמצא בספריית האמן. אריה ארוך העתיק את ”תרגיל בקו 8”, שמופיע בספר לצד רישומי סירה ובתוכה שתי דמויות. כזו היא אפוא סירתו של אריה ארוך: ביסודה, סירה צורנית לשמה, צורת מִסְפָּר. ארוך נמשך בציוריו לצורות מספרים. אלא, שצורות היו בעבור הצייר הירושלמי נקודת-מוצא לתכנים אינטימיים ביותר, ואלה נרמזים באופנים המדוקדקים בהם ארוך חזר וטיפל ב”סירה”, שעה שהגדילה במרכז התמונה, עד כי זו הפכה אולי לאיקון הבולט ביותר בכלל יצירתו: תמיד, סירה ללא ים, ללא גלים, עם רקעים חידתיים מסביבה, המשתנים מציור לציור: לעתים, סביבה ריקה, לעתים כתמים מופשטים, לעתים עם ”משוטים” ו”כבל” מתפתל, ואפילו סירה ולצדה פרח (נובל?) בפינה ימינית תחתונה. תמיד חידות, המאתגרות ומעשירות את ההסתפקות בערך הצורני לשמו של הסירה. נעמיק, אם כן, מבטנו בסירותיו של ארוך: אלו הן סירות שאינן שטות, סירות קפואות; הן עוגנות ספק במפרץ וספק בסמוך לכתם מופשט המסמן ”אדמה”. בשני הדפסים שונים של הסירה (ליתוגרפיה ותחריט, 1970), אף תופיע שורת שיר ביידיש, וזו מתפקדת כמעין קו-חוף, שלידו עוגנת הסירה: טקסט-שיר כ”קרקע”, כ”מקום”, מקום יהודי. מה מונע מסירתו של אריה ארוך להפליג? כלום אפשר שכבר הגיעה לחוף-מבטחים? חוף ה”מפרץ” האדום בחלקו העליון של הציור אינו מסגיר את התשובה: המפרץ נראה בלתי מיושב, אולי חופו של אי נידח. אין לדעת אם הסירה הגיעה זה עתה, או שמא היא מתעתדת להפליג. מאין ולאן? ציורי הסירה של ארוך שומרים על אנונימיות גמורה של הסירה, של המפליג העלום ושל המקום. האמנות הישראלית ידעה לא מעט סירות בתולדותיה: חלקן סירות עליזות, המגיעות אל חופי יפו וחיפה בנפנופי דגלים וזרועות (נחום גוטמן), אחרות מפליגות מן המערב ואליו כבאידיליה ילדותית (ראובן רובין). אלו-גם-אלו הן הספינות הלאומיות האופטימיות של ראשית ההתיישבות הציונית. שונות מהן הסירות ה”אלגיות” (אלגיה=קינה), שעלו על שרטון הנשמה והן ”תקועות” בחול (כסירות העלייה של נפתלי בזם ואברהם אופק), ספינות העיירה שקפאו (שמואל ב”ק), או ספינות הזמן שהתפרקו בצל השואה (מרדכי ארדון). הסירות ה”טראגיות” הללו נמנות עם ”צי” האמנים העולים לישראל, והן מבטאות תחושת עקירה. אריה ארוך, הגם שעלה עם משפחתו ארצה בגיל 16, אינו שותף, לא לאידיליה ולא לאלגיה. סירותיו אינן ”לאומיות”, כי אם אישיות ביותר, ואופייני לו לארוך שמבעַן נחרץ פחות וספקני יותר. כי סירתו של ארוך נמצאת אי שם בין החומרי לרוחני. לפנינו שלד של סירה, ובעצם, שרטוט הנדסאי של מתכנן סירה. ובהתאם, כמה מסירותיו המצוירות של ארוך אינן, לכאורה, יותר מאשר אותו ”קו שמונה” ראשוני. לאמור: סירתו של ארוך מפליגה בין המושג לבין הממשות, בין האל-אישי לאישי. ארוך אינו מכריע, או ליתר דיוק, הוא הכריע לטובת אי-ההכרעה. לא במקרה רשם את שורת השיר היידי העממי רק בסמוך לסירות הדפסיו. שכן, אלו הן הסירות המאוחרות יותר, ורק בהן הרשה לעצמו לחשוף דרגת אינטימיות שכמותה לא העז בסירות הקודמות. ויצוין הפער בין תוכן שיר-החיזור היידי הזה - שיר עממי אוקראיני-יהודי ששרים עלם ועלמה זה לזו וזו לזה (”אני על אוניה/ את על סירה”) – לבין ריקנות הסירה והסטאטיות הנחה עליה. הסירה משיבה, אם כן, את ארוך אל ילדותו בחרקוב (אליה חזר בכמה וכמה מציוריו). יתר על כן, מבט בוחן בחלקו העליון של הציור הנוכחי יאתר תזכורת לסימן 2 שהפך לפרופיל-ראש, זה המוכּר מציורי ארוך מאותה עת (והוא גלגול של המספר 2 ששורבט בשולי ”הגדת סראייבו”, מקור לכמה מציורי האמן) – סימן המתפקד בציורי ארוך דאז כ”דמות-המְסַפֵּר”. ועוד תגלה עין המתבונן, שבתוך צורת ה”מפרץ” שמעל לסירה נחבא דימוי העשוי להזכיר דמות יושבת מכונסת בסירתה הזעירה. אם כך: סירה גדולה (צורת-שמונה) וסירה זעירה.