בידספיריט | ראובן רובין

ראובן רובין - 1974 - 1893. Oliviers en flame, 1959-1961, שמן על בד, 76x102 ס”מ, חתום. מקוריות הציור אושרה ע”י גב’ כרמלה רובין, בית ראובן, תל אביב. פגישתו הראשונה של רובין עם עץ הזית התרחשה כבר ב- 1923, זמן לא רב לאחר עלייתו ארצה, אך זאת רק עם צאתו את תחום תל אביב של עצי השקמים, הברושים, הבננה ועוד: עתה, היה זה ציור של עץ זית הגדל בסמוך לבית-קברות מוסלמי, שבסמוך לו יושבת משפחה ערבית. אך, עד מהרה נכבש ראובן רובין על ידי העלווה הסמיכה, הירקרקה-אפרפרה-כסופה,של עצי הזית, וציורי נוף גליליים שלו מהשנים 1925-1924 הציבו, לא אחת, עץ זית בקדמת הבד, כאשר מאחוריהם מתגלים העצים האחרים (דוגמת שדרת ברושים ב”הדרך לנצרת”, 1926). ”נוף בגליל” מ- 1925 כבר זרוע כולו ב- 14 עצי זית, וכשצייר ב- 1926 את ”משפחתי”, כבר מילא את הרקע בכרם זיתים. עץ הזית הפך לתו-ההיכר ראובני, הגשר הצמחי שלו בין יהודה (”דיוקן עצמי עם עז”, 1925) והגליל, בין ירושלים וצפת. לקראת 1930 , עם גְבור ההשפעה האקספרסיוניסטית של ”האסכולה היהודית של פאריז”, החלו עצי הזית של ראובן להיראות רוחניים-מיסטיים יותר, נתונים יותר לעטרת לבנה, מה שאחראי לאבחון ה”צמר-גפן”, שנהוג להדביק לציורי ראובן שמאז שנות ה- 30 (כל אותם ציורים רבים של מסיק-זיתים בגליל). ראובן ראה עצי-זית גם במקום שלא היו עצי-זית: כך, ציורים לא מעטים שלו בנושא מבט מהחלון גילו כרם-זיתים (”פרחים בחלוני”, 1950), שאותו לא ראה כלל ראובן מחלונו ברחוב ביאליק. מה פלא שהצהיר: ”עץ הזית הוא הדיוקן העצמי שלי.” שילוב הגזע המפותל העתיק וצמרת השֵיבה הרוחנית כמו הפך בציוריו לסמל ציוני של יהדות הנאחזת באדמת הארץ. בהתאם, זיווג עצי הזית עם ירושלים וצפת, בעיקר, היה זיווג עם ערי קודש. והלא ראובן לא חדל לקדש בציוריו את הנוף הארצישראלי ואת מעשה הציור. ראו אחד מציוריו המאוחרים ביותר מ- 1972, ”דיוקן עצמי בצל הזית”: ראובן נראה יושב משמאל כשהוא מצייר, שיערו הלבן עוטה את ראשו ברוחניות. מעל מתעופפת לקראתו יונה לבנה גדולה והיא השכינה או ההשראה. אך, עיקר הבד הקטן מאוכלס בכרם זיתים, שמתוכו בולט עץ זית אחד, עתיק יומין אך מלבלב. כך רצה ראובן הזקן לראות את עצמו ואת יצירתו. במקביל, ככל שציוריו התמסרו יותר לרוחני-חסידי, בין ברמת האדם ובין ברמת הנוף, כך ”הותכו” יותר עצי הזית וכמו התמירו עשן לבן מעליהם (”כרם זיתים עתיק”, 1948; ”ליד אבו-גוש”, 1956). ולא רק עשן: ציורו הענק, ”ירושלים של זהב”, שצויר בין 1966-1946, משקיף אל הר-הבית החלומי מעבר לחורש עצי זית, הנראים כעולים באש (האדום עולה מגזעיהם וענפיהם דמויי האודים). ומה הולם יותר ברית זו של עץ הזית והקדושה מאשר הציור ”חלום יעקב” מ- 1968, בו נוסקים השמימה באקסטאזה סולמות ומלאכים מבין ענפי כרם-זיתים, שלמרגלותיהם ישן וחולם יעקב אבינו. וכבר ב”הדרך לצפת” מ- 1960 נמצא את ”הכרם הבוער” לכאורה, כאשר האש יוקדת בנפשו של הצייר יותר מאשר בעצים הגליליים. ללמדנו, ששום שריפה לא פרצה והציתה את עצי הזית בציורנו הנוכחי. שום אקט טרור כזה או אחר, ואין להזעיק את לוחמי-האש. עצי הזית של ראובן יוקדים, כי נשמתו יוקדת. גדעון עפרת