בידספיריט | אמיר שפט

אמיר שפט - נ. 1978. אגרטל פרחים, שמן על בד, 110X100 ס”מ, חתום. ציור פרחים נע באופן היסטורי בין שני קצוות: זה הנוקשה של הריאליזם ההולנדי המנסה ללכוד את צורת הפרח, את תבניתו הבוטנית, לתחום אותו, להכריע עבורו שהוא תרבות, כפי שבציוריו של בולינגר. לבין ציורי הפרחים המשמרים את בר-חלופיותו של היופי, כפי שצייר מאנה. איפה עלינו למקם את הפרחים של אמיר שפט? כיצד עלינו להבינם? עבור שפט הפרחים הם שפה. הם שפה שהותאמה לציירים כי היחידות הבסיסיות שלה הן קו, כתם, צבע, תנועה, משך, רטט, עובי, שקיפות, אור וצל. שפט מרגיש שאין רגש או חוויה אנושית שהוא לא יכול לבטא בשפת הפרחים. הוא נע בין הפרח כדימוי (כפי שמציירים אותו ילדים)לפרח הבוטני, והפרח המצויר מהתבוננות. אופן העבודה שלו מרגיש כמו עבודת טלאים. הוא מייצר דימוי ומוחק אותו. החסימות הלבנות נראות כמו קיר או רקע לעיתים, אבל הן עומדות לא פעם דווקא בין הצופה לדימוי. ראשי פרחים צפים בחלל הסמיך מנותקים מגבעוליהם. אלו הם לא הפרחים של בולינגר ולא הפרחים של מאנה - אלו הם תירוצים צבעוניים למבע, לרגש, למחשבה, לקומפוזיציה, לציור. ציורי השדה של שפט מובילים את המגמה למסקנתה המתבקשת: שדה הפרחים הופך להיות כעין דפוס-חוזר, מה שהמופשט האמריקאי של שדות הצבע היה מכנה all-over painting , כלומר ציור המרגיש לצופה כאילו יכול היה להמשיך לנצח לכל כיוון. הפרחים נהנים מאוטונומיה מוחלטת ללא עולם שיכריע את גורלם, סימנים טהורים מתחמקים ממסומנים של משמעות אחת קונקרטית. ועוד משהו, בשל העדינות שבה אחדים מהם מצוירים, והעובי של החסימות הלבנות, הפרחים הם גם סדקים של אור וצבע במסך הטיח האטום. ריצודים של אופטימיות, של חיוב החיים, של נשימה, במחנק הלבן. הצופה מוצא את עצמו נהדף ונמשך. מחדד קשב ורגישות לאיזה עלה כותרת מתקפל אל עצמו ולוקח צעד אחורה, נהדף, מהטחת צבע עזה מתגעשת. אנחנו רואים ניסיון, הפוך אולי, לתת לפרחים עולם. מרכז. לתת לצופה יכולת להבחין בין ”נושא” ו”רקע”, אלא שהפרחים בעצם מתנהגים מוזר, הופכים לשדות צבע אוטונומיים, אחד לרקע של השני, בולעים ונבלעים בתוך טבעו המופשט של הצבע. אחדים מהם נמחקו והם קיימים רק כרוחות רפאים של פרחים לשעבר. אחדים טרם נולדו והם קיימים כהבטחה ברישום עיפרון לפרח שלעתיד לבוא. ופרח אחד, סגול, ילדותי, סכמתי, כמעט אורי רייזמני מבחינת איכות הכתם שלו, משמש כחסימה לאפשרות של עולם-רקע אמיתי: כי אם הוא שם אז אין לוואזה הזו שולחן. בכל זאת, זהו לא תיאור של וואזה ופרחים, זהו ציור של ציור. יונתן הירשפלד