בידספיריט | לאה ניקל

לאה ניקל - 2005 - 1918. ללא כותרת, 1954 , שמן על בד, 46X65 ס”מ, חתום ומתוארך. חתום ומתוארך מאחור. שנת 1954 הייתה מכרעת בתולדות יצירתה של לאה ניקל. כי, בעוד השנים 1954-1950 – ראשית שנותיה הפריזאיות - אופיינו בהתפתחות הדרגתית לקראת ציור מופשט, הרי שהשנים 1961- 1954 (השנה בה שבה ארצה) הן אלו בהן הבשיל המהלך המופשט הטהור ביצירת ניקל.עתה, לא עוד נאתר את שרידי הדימוי הפיגורטיבי – פרפרים, ציפורים, עציץ וכו’. שכן, בעקבות התבוננותה האינטנסיבית באמנות העכשווית דאז המוצגת בפאריז, פסעה הציירת את פסיעתה הנועזת: ”פאריז הפכה למעין מעבדה ללימוד האמנות המודרנית. מאטיס ופיקאסו הלכו ותפסו את מקומם של שטרייכמן וסטימצקי (מוריה של ניקל ב”סטודיה” התל אביבית בין השנים 1947-1946 /ג.ע)...” (סורין הלר, ”לאה ניקל – פאריז 1961-1950 ”, מוזיאון מאנה כ”ץ, חיפה, 2004 , עמ’ 7). עתה, ב- 1954 , התמסרה הציירת בציוריה לפעולה קולוריסטית טהורה, וכשהציגה באותה שנה תערוכת יחיד בגלריה ”צ’מרינסקי” בתל אביב, לצד ציוריה הסמי-פיגורטיביים הוצגו אלה (כולל הציור הנוכחי) שסימנו את המפנה אל עבר ה”אנפורמל” (אקספרסיוניזם מופשט, אינטואיטיבי וספונטאני) אלה האחרונים הקדימו בכחמש שנים את פנייתם של אמני ”אופקים חדשים” לאותו כיוון: ”מוריה התקשו להתמודד עם הציור הרדיקלי שהביאה עמה מפאריז”, תספר לאה ניקל בשנת 2000 לגליה בר-אור (”הגמוניה וריבוי, 1958-1948 ”, המשכן לאמנות בעין-חרוד, 2008 , עמ’ 199 ). מבקרת האמנות, מרים טל, שכתבה בשבחי תערוכת 1954 של ניקל (”הבוקר”, 24.9.1954), ציינה: ”לא אכתוב על חייה בפאריז מסיבה פשוטה – היא ביקשה לא לעשות זאת. היא טוענת (בצדק) שרק היצירה צריכה לעניין את חובב האמנות.” הציור הנוכחי אינו מהרדיקליים יותר של ניקל מאותה עת של מחצית שנות ה- 50 : לא תמצאו כאן את הקוצניות הפוצעת שבסגנון הצייר הגרמני המופשט, ווׄלְס; לא תאתרו הדבקת ניירות מבריקים; לא חירורי בד; אפילו לא נזילות צבע הישר מהשפופרת. כי בציור הנוכחי, שהוא מהמוקדמים במפנה של ניקל אל ה”אנפורמל”, מכחול בלתי-אמצעי נע על הבד בגווניו החמים )החורגים מהגוונים הים-תיכוניים העכורים של ההפשטה הישראלית דאז(, לכל היותר מלוּוה במעט חריטות של זנב-המכחול, מגדיר לעצמו תחום אוטונומי המוגדר ב”מסגרת” פנימית, שבתוכה מתחוללים אירועים קוויים-צבעוניים ”שמחים”, פרימיטיביסטיים וצורניים לשמם. ותיאר יגאל צלמונה את ציורי 54 של ניקל: הצבעוניות של ציורים אלה חריפה למדי (...) רפרטואר שלם של אפשרויות ציוריות מופעל בכל ציור: הנחות מכחול גולמיות והנחות וירטואוזיות (...), קווים בטוחים עשויים בהינף מברשת, שרבוטים כמו סתמיים או כאלה הרותחים בגלל האנרגיה האצורה בהם, (...) צורות מכונסות בתוך עצמן וצורות פתוחות ובארוקיות המתפרשות על פני שטח גדול; מקצבים איטיים ותנופה מהירה ומתרוננת.” (בקטלוג ”לאה ניקל”, מוזיאון ישראל, 1985 , עמ’ 5). גדעון עפרת