בידספיריט | ראובן רובין

ראובן רובין - 1893 – 1974. רימונים ליד החלון, שמן על בד, 92X73 ס”מ, חתום. מתואר מאחור. מקור: נקנה בגלריה דלזל בלוס אנגלס בשנת 1962. מקוריות הציור אושרה ע”י גב’ כרמלה רובין, בית ראובן, תל אביב. הציור צויר, ככל הנראה, בסביבות 1970 , והוא מהווה ציור נוסף בשורה ארוכה של ציורי פירות ו/או פרחים ו/או עציץ ליד חלון, שאותם צייר ראובן מאז הגיעו ארצה מרומניה ב- 1923 . רוב הציורים הללו ביקשו לברך את הנוף הנשקף בחוץ מתוך החלל האינטימי האישי של האמן, תחילה כאופן של הסתגלות למקום החדש והזר, ומאוחר יותר – כדיאלוג של פנים וחוץ, נפש ועולם (על כך, בהרחבה, ראו: גדעון עפרת, ”חלונות ליצירת ראובן”, ”על הארץ”, כרך ב', ירון גולן, תל אביב, 1993). נושא הרימונים חזר אף הוא בציורי ראובן מאז תחילתם הארצישראלית. הרימון, סמל יהודי לשפע, ליווה את ”נערה עם רימונים” מ- 1922 , את ”דיוקן אצ”ג” מ- 1923 ועוד. בהתאם, מוכרים לנו ביצירת ראובן ציורי רימונים ליד חלון, שברובם קדמו לציור הנוכחי וסללו את הדרך אליו לאורך שנות ה- 60 : הציור ”זאת היא הארץ”, למשל (אוסף כנסת ישראל, ירושלים) צויר במחצית שנות ה- 60 ומייצג בסמוך לחלון שולחן-עץ ועליו 5 רימונים (שלמים וחצויים). כנפות החלון פתוחות לרווחה כמסך-תיאטרון ומגלות בחוץ שישה עצי-זית, גזעם שחור, עלוותם ירקרקה-לבנבנה, ומאחוריה חמישה עצי-תמר. הרקע סגרירי-משהו ורוח עזה מעיפה את הווילון לתוך החדר. עצי-הזית והתמר מסמנים מבחוץ את פרות-הארץ, אך דומה שראובן זקוק לתמיכתם ולברכתם התפנימית של הרימונים הארגמניים, האומרים יצר, כוח, פריון, וזאת בתקווה לאזן את הקרירות הנושבת מן העולם (ומן הזמן החולף) לתוך מרחבו הפרטי. לחילופין, הציור ”רימונים על חלוני” (באוסף ”בית-ראובן”) מפגישנו עם אותו שולחן, אף כי בפעם זו מונחים רק ארבעה רימונים. תריסי החלון הפתוחים- לרווחה מגלים לעינינו נוף הררי פסטורלי, אולי גלילי, ובו שלושה עצי זית, ברושים ותיישים. ודומה, שהרמוניה נסוכה בציור זה בין הפנים המוצלל לבין החוץ המואר. כך, יש שראובן הלהיט באדום את התפנים כולו; יש שקערה מלאה רימונים הוצבה מול החלון הנפתח אל הים ואל עתיקות-קיסריה (בה התגוררו האמן ורעייתו); הווריאציות רבות ושונות. הציור הנוכחי נראה כאחד המאוחרים בסדרת ”רימונים בחלון”, אם לא המאוחר שבהם. הוא צויר כאשר ראובן מתקרב לגיל 80 , ומבטו בחלון טעון בתודעת ”הישורת האחרונה”: שני רימונים על רהיט-עץ אלגנטי, התריס האחד פתוח. מבחוץ, מרחב בלתי- מזוהה שאינו מתרונן, טבול בירקרק-אפרפר ושחור, ומנגד – שני עצים זית באים-בימים, שגזעיהם אכולי-זמן ומעט ענפיהם הישישים מתעקשים להמשיך ולהצמיח עלווה. יתר על כן, צמד העצים (האמן וזוגתו?) הלבינו, צבעם ניטל מהם, כמו ינק מהם הזמן את עיקר-לשדם. לשניים אלה מבקש ראובן לענות בשני הרימונים הפנימיים, שני רימוני יצר וחיוניות. לא עוד אפוא דואליות של פנים וחוץ, כי אם דיאלוג פנימי של האמן עם עצמו. והרי לנו, אם כן, דו-קרב קיומי של הצייר עם הזמן האכזר, ואם תרצו – הרי לנו אחד הציורים היותר אוטוביוגרפיים והיותר חושפניים של ראובן רובין. גדעון עפרת