בידספיריט | לאה ניקל

לאה ניקל - 2005 - 1918. ללא כותרת, 1989 , אקריליק על בד, 137X137 ס”מ, חתום ומתוארך. חתום ומתוארך מאחור. מקוריות הציור אושרה ע”י הגב’ מירה אבגר, נכדתה של האמנית. המעקב אחר יצירתה של ניקל בשלושים השנה האחרונות וההתבוננות ביותר מעבודה אחת חושפים לעין הצופה את ”השיטה”, את הסדר, את ההיגיון ואת הארכיטקטורה המדויקת להפליא של ציירת זו. הסוד העיקרי, שלא אפשר ללומדו או לחקותו, טמון במינון. אף לא מילימטר מיותר בציור, אף לא מילימטר חסר בו. מה שעושה את התמונות למלאכת מחשבת חכמה הוא היחס שבין העוצמות השונות הפועלות בהן. כמו כוח עליון, כשליט כל-יכול, מפעילה ניקל אנרגיות של צבע ובצדן תנועות מכחול; גושים כבדים, לוחצים ובצדם ריחוף בכיוונים שונים; ארגון של כתמים במעמקי מרחב אינסופי ובצדם כתמים, הצפים על פני השטח וקופצים היישר לעין הצופה. תמונותיה מזכירות מערכת של אטומים, היוצרת בהתפרצות-שרשרת כוח אדיר. אולם במערכת זו, כל חלקיק, אפילו הקטן ביותר, יודע את מקומו וזמנו. ניקל עושה ועשתה את כל מה שבתי-ספר לאמנות מלמדים לא לעשותו. היא שוחה נגד הזרם, נגד הציור הממוסד. היא כה עקבית בכך, עד שאפשר לזהות ממרחקים את סגנונה האישי. תיאוריות ודיבורים לא יסבירו את החוויה, את המעורבות והרלוונטיות של התמונות הכאילו ”אבסטרקטיות” או, את עכשוויותן, הגם שלכאורה הן אינן אופנתיות. עכשוויותן, בדומה לזו של רביעיות המיתרים הנפלאות של בטהובן, היא תמידית, נכונה בכל תקופה, ולמעשה היא מעבר לכל תקופה. הציור של ניקל אינו ספציפי, אין הוא פונה לקבוצה כזו או אחרת של צופים. יש בו פשטות, כללית כל כך ומורכבות אנינה, הפונה לכל מי שעיניים ושכל רגיש לו. הציור של ניקל עומד בכל מבחן של גדולי האמנים הבינלאומיים, אך במזגו, אפשר אולי לזהות דבר-מה האופייני לנו, לכאן. ייתכן שאלה החום, התעוזה, לא פעם הקריצה ובעיקר התחכום, המאפיינים לפחות חלק מן האמנות הישראלית במיטבה. יצירתה של לאה ניקל מעוררת את התקווה שיש טעם לחיים פה. מעבר לכל תקופה, רפי לביא, לאה ניקל - רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1995 , עמ’ 5 .